בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
ג'ורג' וו. בושידו 
 
 
אדם אבולעפיה

אדם אבולעפיה נהנה מחילוץ העצמות האינטלקטואלי שמספק לו "הסמוראי האחרון", סרט תעמולה מתוחכם עם מסר רפובליקאי-אמריקאי מזוקק

 
 
 
 
 
 
 
 
 
שבועיים אחרי יציאתו של סרט אחר המתרחש ביפן ("אבודים בטוקיו") ושלושה שבועות לאחר חתימת האפוס הגדול של ג'קסון את טולקין ("שר הטבעות"), מגיע אלינו סרט שמוכר שניים באחד. "הסמוראי האחרון" הוא אפוס תקופתי פסואדו-היסטורי המתרחש ביפן של המאה ה-19. אין לסרט הזה דבר לומר על הנושא שלו, אך הוא מציג מראה מעניינת של יוצריו.

נתן אלגרן (טום קרוז) הוא חייל אמריקאי שנודע בגבורותיו, וכעת הוא שיכור הלום-קרב שעושה קצת כסף מלספר עלילות מלחמה פטריוטיות לקהל פוריטני. הממשלה היפנית מפתה אותו, בממון רב, להפליג לאי האסייתי כדי שיאמן ויוביל את צבאה המודרני החדש בדיכוי מרד של סמוראים המונהגים ע"י קאטסומוטו (קן ואטנבה). כבר בקרב הראשון רומסים הסמוראים את צבא הרובים המגושם ולוקחים את אלגרן בשבי. קאטסומוטו, הסקרן "לדעת את האויב", מחליט שלא להרוג את השבוי, ובין השניים מתפתח דיאלוג בין-תרבותי פורה. שהותו של אלגרן בכפר הסמוראים חושפת אותו אט אל תרבותם הזרה-אך-מופלאה של המקומיים, עד שהוא הופך לשותף למרד נגד הקיסרות וההשתלטות הנרחבת של העסקנים המתמערבים עליה.

"הסמוראי האחרון", בבימויו של אדוארד זוויק ("רוחות של תשוקה"), שגם כתב לצד ג'ון לוגן ("גלדיאטור") ומרשל הרשקוביץ, הוא קיץ' אפי טהור עם ניחוח מיתי. הטכניקה ההוליוודית, הצילומים "המרהיבים", הדרמה הדלה וטום קרוז בבינוניות האופיינית לו (שאני משום מה מחבב), מתלכדים לכדי יצירה שהיא בוודאי רעה, אך כזו שגם מצליחה לחדור תחת-עורו של מי שיש לו נטייה אינפנטילית אל הסנטימנטלי. והרי כל יומרה לעשות הומאז' ל"שבעת הסמוראים" של אקירה קורסאווה, יצירת-המופת מ-1954, או להוות חלון לתרבות היפנית-סמוראית, היא מגוכחת ושטחית להחריד.

אך יש כאן בכל זאת משהו מעניין, והוא לא קשור ליפן. הסרט מצליח למפות דווקא את המוסר המערבי-המוני-עכשווי, וזהו גם סוד הקסם הרגשי שלו. המודל העקרוני הוא של הנגדיות: ישן-חדש, מסורתי-מודרני, סולידריות-אגואיזם, כבוד-צרכנות, אדם-מכונה. הראשון בכל צמד כזה נמצא תחת קבוצת-העל "טוב", והשני תחת קבוצת-העל "רע". אכן, זהו סרט אמריקאי למהדרין, אך הוא אינו מקדש את הקידמה הטכנולוגית, ולמראית עין הוא גם אינו פטריוטי. כל דמות אמריקאית בסרט, פרט לאלגרן וחברו הצלם, מוצגים כאינטרסנטים אנוכיים או ככלי משחק של הגלובליזציה הכלכלית בחיתוליה, שמשחיתה את המסורת ה"טהורה", הערכית, שאוחזת בכבוד. דמותו של קרוז הגיבור עושה את הטרנספוזיציה מה"רע" אל ה"טוב". אנו, צופים מזדהים שכמותנו, מכוונים לעשות את התנועה המדומה הזו יחד איתו.

לא במקרה מתקשרת הרומנטיקה האנטי-מודרנית הזו עם המזרח הרחוק. כבר שנים טובות שזה מהווה את ה"אלטרנטיבי", את הנגטיב של המודרניות המערבית בתודעתו של איש המערב. ברומנטיקה של המאה ה-19 באירופה חגה תופעה אמנותית הנודעת בשם "אוריינטליזם", ובכפיפתה שיחקו אנשי המזרח-הקרוב, הלא הם הערבים, את אותו התפקיד שמשחקים בסרט זה היפנים. היום העולם הערבי אמנם מהווה את גוש האויב (מה שמכונה בפיו של מנהיג האימפריה "ציר הרשע") אך הסרט הזה מעורר תהייה: האם לא ניתן להחליף שוב את המשתנה הרומנטי? במקום "יפנים" להציב "ערבים"( במקרה זה מוסלמים-פודמנטליסטים)? להחליף "סמוראים" המתמרדים נגד המודרניזציה ב"טרוריסטים" המתמרדים נגד הגלובליזציה? ניתן וגם רצוי.

המסע אקזוטי אל הצד "האחר" אמור ליצור הזדהות עם המוטיבציות שלו, תוך הוקעה של הכוח המשחית הבא ממערב. האם מכאן אפשר לחלץ אמירה חתרנית? חס וחלילה. הסרט מהווה מענה לרגשות-האשם ויצרי החמלה של איש-המערב המצוי, אלו שנתעוררו בו לנוכח הבנתו הבלתי-נמנעת כי תרבותו רומסת תרבויות אחרות, וכלכלתו משעבדת כלכלות אחרות. אך במקביל לרגישות הזו (ולמעשה בנגזר ממנה), הסרט מתאר את ההכרחיות של התהליך הדורסני-גלובליסטי הזה, והוא משתמש בקונספט ה"מזרחי" של הקארמה או הגורל, כדי שאנו גם נצדיק לעצמנו את ההכרח הזה.

בשביל להראות איך בדיוק מסר כזה עובר, חייב להיות כאן ספוילר. ראו הוזהרתם. בשלב כלשהו בסצינת הקרב האחרונה מחליטים קאטסומוטו ואלגרן לבצע מהלך תלמה-ולואיזי. לאחר שאיבדו את רוב חבריהם הסמוראים, ועל אף הצלחתם להדוף חלק גדול מצבא-הקיסר, הם נותרים כעשרה לוחמים נגד מאתיים. למרות זאת הם מחליטים להיכנס ראש בראש במהלך התאבדותי מובהק, שעדיף בעיניהם על ויתור עקרונותיהם. הצבא הממשלתי שמנגד לא מבין את האקט הביזארי, ומתוך בהלה מביא אל קו הירי את המוצר החדיש ביותר שברשותו, מכונת-ירי אוטומטית, שבסיבוב ידית (פעולה שמזכירה את הדרך בה תיפעלו מצלמות קולנוע ישנות) יורה צרורות בלתי-פוסקים. אין לסמוראים סיכוי אל מול המכונה האימתנית הזו, והם מיורטים אחד אחד.

המצלמה שמצלמת את הסרט עושה בדיוק מה שמכונת הירי עושה. היא נותנת למורדים המסכנים מוות הירואי שמצטלם טוב, עושה רומנטיזציה שלהם ובכך הורגת אותם. הרומנטיזציה, בניגוד להרג הקר, מאפשרת לנו הצופים להרגיש שחלקנו את הכבוד הראוי לרוחות-הרפאים המסורתיות הללו, שעברנו חוויה מתקנת, שהכבוד של הסמוראים עצמם מצווה עליהם להתאבד במצב של תבוסה ובכלל, שזו הקארמה שלהם. רק על חייו של קפטן אולגרן הסרט חס, וזה לא צריך להפליא. גם אנו הצופים, כמו הגיבור, יוצאים מההתאבדות הזו בחיים.

ישנן דקויות נוספות במסר הרפובליקאי-אמריקאי של סרט התעמולה המתוחכם הזה, שעליהם אין מקום להרחיב כעת, אך אני ממליץ לכל אדם לראות אותו ולהיווכח באתוס המזוקק של ג'ורג'.וו.בושידו, מתגלה לנגד העיניים המערביות.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by