בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
נזלת 
 
 עבודה של עמית פיטרו   
 
שירה פור

שירה פור סבורה שמקומה של תערוכת "חללים נזילים" הוא במוזיאון המדע, ולא במוזיאון ישראל

 
 
 
 
 
 
 
 
 
ישראלים שמצליחים בחו"ל זה דבר שתמיד מחמם את הלב. בעבור ליטוף חמים על האגו הלאומי כל קולב ספוג הרואין יכונה כאן "דוגמנית על", נערות מים על סט צילומים יעברו מטאמורפוזה מהירה לכוכבות קולנוע, וככלל, הנטייה הרווחת היא להוציא דברים מפרופורציות כאילו אין אלוהים והוא לא טיפוס נקמני. כך קרה שמילי אביטל "עשתה את זה בגדול", למרות שאכלסה תפקידים בינוניים בסרטים כושלים, כמו גם נעה תשבי, שלא ברור מה או מי היא עשתה שם באל.איי וכמה הוא גדול. בסיפור דומה מככב גם אקי אבני, שזכה בפריים וחצי בסדרה המופרכת "24" ועשה לנו כבוד גדול כטרוריסט ערבי.

מוזיאון ישראל הבין את הטריק ושיגר למעונו אף הוא מהגרים ישראלים ש"עושים את זה בחו"ל". בתערוכה הקבוצתית ששמה בישראל "Liquid Spaces" (חללים נזילים), אותה אצר אלכס וורד, קובצו חמישה אמנים המתגוררים ופועלים כרגע בניו יורק בתחומי המדיה הדיגיטלית, לתערוכה שכולה אינטראקטיביות, חדשנות וטפיחה על השכם.

האמנים המציגים הם בוגרים מצטיינים של בתי הספר לאמנות ועיצוב בארץ, או קולנוענים ומוזיקאים שטסו להשתלם בחו"ל בטלקומוניקציה אינטראקטיבית ועשו חיל. לא ניתן להתעלם מהדגש שהושם על העובדה הזו, שלשמה הם כונסו. עמית פיטרו, מוזיקאי בהכשרתו, מפתח תוכנות מחשב המשמשות אותו בעבודותיו ובמחקריו בתחום האודיו-ויזואלי, התוכנה והעיצוב האינראקטיבי. בשנתיים האחרונות הוא עובד עם המאייר ג'יימס פטרסון ביצירת עבודות המשלבות רישום, קול ווידאו והשניים אף יצרו לביורק את הוידאו קליפ ל"שירה פגאנית" (שאנימציות מתוכו משולבות בתערוכה). ב"חללים נזילים" מציג פיטרו את פרי פיתוחו, תוכנת אנימציה המגיבה לצלילים וגורמת לדימויים המונפשים להגיב למגע ידו של הצופה.

רות רון וענבר ברק משתפות פעולה במיצב הבוחן את גבולות הבטון, בעודן מעניקות לצופה מבט רנטגני חטוף אל פנים השקעים החשמליים שעל קיר המוזיאון. תרצה אבן מציגה את "קיים על חורבנו", סרט שצולם ב-1998 במחנה הפליטים דהיישה שליד בית לחם ובסביבות העיר חברון, ומורכב מראיונות עם תושבי המקום שמשולבים באמצעים דיגיטליים בטקסט שחיברה בשמת אלון, כך שההתערבות הדיגיטלית משבשת את האותנטיות ואת אלמנט ההזדהות עם המרואיינים. ב"צבועה", סרט מייגע שיצרה בשיתוף עם בריאן קרל, בוחנת אבן את חייהן ודימוין המורכב של נשים באיסטנבול על רקע האנדרלמוסיה השוררת בעיר האקלקטית הזו. אצלנו היא עוררה בעיקר שאלות על עריכה קלוקלת ושעמום.

ההיי-לייט של התערוכה הוא דניאל רוזין, שבעבודות המרהיבות "מראות אשפה", "מראות עץ" ו"מראות כדורים מבריקים" מזמין את הצופה להתבונן בעצמו במראות חדשניות, המורכבות מרכיבים לא שגרתיים כמו זבל, כדורי מתכת ופיסות עץ, שבפיתוח טכנולוגי שלו מהוות תשקיף של הצופה. אפשר להשתובב עם זה שעות, וזה די משעשע לראות את באי התערוכה מחברים כוריאוגרפיה לריקודים שבטיים.

התערוכה בכללה בוחנת את הפרת הסבילות, המקובלת בתערוכות רגילות, בהן הצופה הוא האקטיבי מול יצירה נייחת. ב"חללים נזילים" היצירה נותרת מיותמת וחסרת רוח חיים ללא הצופה שיפעיל אותה. עיבוד הנתונים קורה בזמן אמת והחוויה הבידורית היא הדדית ומעגלית; היצירות מגיבות לצופה שמגיב לתגובתן.

ואולם אחרי שהשתובבנו בלונה פארק שבנו לנו במוזיאון ישראל והשתאינו למראה הפיתוחים הטכנולוגיים, הבנו שלא קיים בה ערך מוסף. על כן, אולי מקומה אינו במוזיאון ישראל, אלא דווקא במוזיאון המדע, שכן בזה היא עוסקת - ניסויים ויזואליים. אם בתהליך העשייה של אמנות קונספטואלית קיימת חדוות היצירה והנסיון להעביר רעיון, ב"חללים נזילים" קיימת לבטח חדוות יצירה, אך לא מועבר שום מסר או רעיון מלבד "הראש היהודי ממציא לנו פטנטים". מדובר במפגן ראווה גרידא של שגשוג הישראלים בחו"ל.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by