בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
לא רוחץ ת'יד שבועיים 
 
 
איתי בנר

איתי בנר פגש את אלילו, סטיבן פריי, וכעת הוא מנסה להתמודד עם העובדה שסרטו החדש אינו מוצלח במיוחד

 
 
 
 
 
 
 
 
 
נגיד שיש לכם חבר אחד, ואתם אוהבים אותו מאוד. הוא היה שם בשבילכם בזמנים הקשים שלכם, ומצד שני היה איתכם בשעות ארוכות של הנאה. עכשיו נגיד שהחבר הזה החליט, בפעם הראשונה בחייו, לביים סרט קולנוע. לקח ספר אחד שנגע לליבו, כתב תסריט, אסף כמה חברים – ופתאום יש סרט, ואתם מוזמנים להקרנת הטרום-בכורה.

ונגיד שבסופו של דבר הסרט לא היה מוצלח, ואתם עוד צריכים לכתוב על זה טור ל"נענע". מה עושים? לשבח את הסרט תוך פירגון עיוור לחבר, בידיעה שזה עשוי להיות שירות רע לקוראים שלכם – או לחלופין לומר את האמת ללא כחל וסרק ולהעמיד בסיכון את עתיד היחסים עם החבר.

עכשיו, סטיבן פריי הוא הרבה יותר מחבר (לפחות בדמיון שלי), הוא האליל שלי בשנתיים האחרונות, מאז שחבר (אמיתי, מהחיים) נתן לי את ספרו "היפופוטם" ליום-ההולדת. מהר מאוד נפלתי בשבי קסמו של הכותב השנון, המצחיק והכי נוגע-ללב שיש לבריטניה היום. הוא אחד מהכשרונות המגוונים ביותר החיים כיום – גם סופר, גם קומיקאי (חצי הצמד "פריי ולורי" עם יו לורי), שחקן קולנוע ("החברים של פיטר", "גוספורד פארק" ואחרים), פובליציסט – וכעת, גם במאי.

פריי הגיע ארצה ביום חמישי האחרון כדי לכבד בנוכחותו את מעמד פתיחת פסטיבל הסרטים הבריטיים בסינמטקים, שבמהלכו הוקרן סרטו החדש, "צעירים יפים ומבריקים". את פריי, יהודי חם, איש גבוה לכל הדעות (אפילו יותר ממני, ויש אנשים שזה אומר להם משהו), ובעיקר בריטי כל-כך, יצא לי אמש לראות לראשונה בגודל טבעי, ואפילו לקבל ממנו אוטוגרף. לא בכל יום אדם זוכה לפגוש כך את אלילו.

את הקהל (האוהד מלכתחילה) של הסינמטק בתל-אביב הוא כבש כבר בתחילת הדברים שנשא לפני ההקרנה – עם דברי תודה בעברית, עם מבטא שקצת הזכיר לי את זה של שמעון פרס: "גבירותי ורבותיי, תודה שבאתם לראות את סרטי!", לאחר מכן צבר לעצמו עוד כמה נקודות לאחר שאמר שהוא כל-כך נהנה להיות כאן, בבירת ישראל. למי שחשש שמא פריי נכשל בלשונו ושכח מהי בירת ישראל, או שמא בחר כך להטמיע קצת ביקורת פוליטית – התברר מיד שהוא פשוט שמח לראות קבלת פנים חמה בתל-אביב הקוסמופוליטית (לדבריו), לאחר שבסינמטק ירושלים, שממנו הגיע, פגש קהל אנמי במיוחד.

"צעירים יפים ומבריקים" (Bright Young Things), הוא הכינוי שניתן בשנות השלושים של המאה הקודמת לגיבוריה הראוותניים והצעירים של הסצינה הלונדונית. מי שהיו ילדים קטנים בעת מלחמת העולם הראשונה, ובתקופה שקדמה לשנייה הספיקו לסגל לעצמם חיים תזזיתיים של מעבר ממסיבה אחת לשנייה, שימוש בסמים וחומרים אסורים אחרים, ובעיקר ריקנות בסיסית ובטלנות. הסרט עוקב אחר אדם (סטיבן קמפבל מור), בריטי צעיר ששב משהות בצרפת ובאמתחתו רומן ביכורים פרי עטו. פקידי המכס מחרימים את כתב היד, בטענה שמדובר ביצירה בלתי-מוסרית. אדם, שקיבל כבר מקדמה עבור הספר, נדרש על ידי המו"ל (דן אקרויד) לכתוב אותו מחדש, ובינתיים – כשהוא מחוסר פרוטה וחי על חשבונה של בעלת הבית שמנסה בעדינות לגבות את חובה מדי פעם, הוא ממשיך בחיים חברתיים פעילים ביותר במחיצתה של נינה אהובתו (אמילי מורטימר), בתו של קולונל תמהוני (פיטר אוטול) וקמצן.

קשה להבחין בחוט עלילה ראשי ומובחן בסרט. פה ושם יש רסיסי עלילות משנה, כמו הקשר התמוה בין אדם לבין מייג'ור שתיין (ג'ים ברודבנט) שמצליח להוציא ממנו סכום כסף גדול כדי להמר עבורו על סוס כושל במירוץ סוסים. המבט הביקורתי על חיי החברה של לונדון בשנות השלושים, בקרב הדור שהיה לדבריו של פריי חלוץ "תרבות הנעורים" והנהייה אחר הסלבריטיז והסלבריטאות, ולכן קצת מזכיר את הדור הצעיר של ימינו – לא מצליח לגבש אמירה חזקה מדי, או לפחות כזו שתהיה רלוונטית עבור קהל בינלאומי.

הליהוק בסרט מצוין, ונשען ברובו על שחקנים צעירים ומצוינים, וכולל הופעות אורח קצרצרות של כמה נציגים מהפאנל המנוסה יותר של המשחק הבריטי: סר ג'ון מילס כקשיש מסטול במסיבה, סיימון קאלו (גארת מ"ארבע חתונות") בתפקיד קטנטן ומשעשע, וכמובן אוטול הנהדר.

אין לי סולם ואינני מתיימר להיות מבקר קולנוע, אבל לחובבי סטיבן פריי שירצו בכל זאת לראות את הסרט – ולו כאקט של נאמנות למותג - הייתי ממליץ להמתין עד שיגיע ה-DVD או משהו, ולהימנע מהאכזבה הצפויה מהסרט. למי שאינו חבר במועדון המעריצים שלו, הייתי ממליץ לנסות סרטים אחרים במסגרת הפסטיבל, שיימשך עשרה ימים – בכל הסינמטקים. היי, יש כמה לא רעים בכלל.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by