בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
ערבי זה הכי, אחי 
 
 
אחי רז

אחי רז אוהב את הסייד קשוע שלו יותר מסריח מאלכוהול ומאחר לדד-ליין, ופחות ריפורטר זעוף ועגום כמו בספרו החדש, "ויהי בוקר"

 
 
 
 
 
 
 
 
 
הוטל עלי לכתוב על הספר החדש של סייד קשוע, "ויהי בוקר", מפני שאני מקפיד להגיד לכל מי שמוכן לשמוע, שמדובר בבעל הטור מס' 1 בארץ דהיום. עזבו מאיר עוזיאל - "החבית העממית" הוא הדבר האמיתי. הקטעים של סייד, שתמיד נראים כאילו נכתבו בשנייה האחרונה, מתוך תהומות הייאוש של התוגה הקיומית והדד-ליין, הם שיא של עירום רגשי קשה אך לא פורנוגרפי, שאחרי סילוקה של המבוכה המתבקשת הופכים להיות הדבר הכי אמיתי וטוב שיש.

זה הכי לא פשוט לכתוב כמוהו, ולראיה, אין אף אחד שכותב ככה בעיתונות הישראלית, אבל זה גם לא פשוט להיות סייד קשוע. ערבי בין יהודים, משת"פ בין ערבים, אלכוהוליסט, מיזנטרופ אכול שנאה עצמית ורגשות אשמה מודחקים, מניאק מתנשא ואגואיסט, בלי גרוש על התחת, מנודה, מנוכר ומיואש, שלא מרגיש בבית בשום מקום חוץ מעל הבר של ה"דיוואן". אלה המרכיבים האישיותיים מהם הוא רוקח מדי שבוע טקסטים שצריך להיות ממש בן-זונה עם לב של אבן בשביל לא להרגיש אותם טוב טוב בגוף, כמו שמקבלים נגיד מקטע מוסיקלי שהוא לא הכי מלוטש טכנית, אבל מגיע מהמעיים של מישהו.

אולי בגלל זה, בגלל שאני כל כך אוהב את איך שהוא כותב, ציפיתי מ"ויהי בוקר" שיהיה משהו שהוא ממש מתעקש לא להיות. ציפיתי שהוא יירגש אותי, והוא הכזיב; ציפיתי שהוא יאכיל אותי בצחוק מריר, והוא הכזיב; ציפיתי שהוא ייגע בי, והוא הכזיב; הנחתי שהוא יביא עימו ויותיר אחריו מועקה אישית כבדה, וכל מה שנשאר לי ממנו, זה קצת רחמים וטיפה כעס על הערבים שחיים במדינה הזאת. בטח קיוויתי לאנתולוגיה של הטורים שלו, אבל זה באמת היה קצת לא לעניין מצידי.

במקום זה, עוקב "ויהי בוקר" באמצעות עלילה לינארית למהדרין אחר עיתונאי ערבי חסר שם, קצת בן-דמותו של קשוע וקצת לא, שעוקר עם אשתו ובתו הקטנה מהעיר היהודית שבה התגוררו לכפר חסר השם שבו נולד. בעיר הרגיש כזר בין היהודים, ובכפר הוא זר בין הערבים, אבל לפחות קירות ביתם החדש לא ירוססו בכתובות גרפיטי גזעניות. אך במהרה הוא עתיד לגלות שגם לחזרה לכפר יש את החסרונות שלה – בעיקר גדר התיל, החיילים והטנקים של צה"ל שמכתרים יום קיצי אחד את היישוב, ויוצרים טבעת חנק סטייל עזה.

המצב החדש שנכפה על תושבי הכפר, שהתרגלו לחיות בסוג של נוחות רקובה המבוססת על הכחשה, מוציא מהם את המיטב. תחת השמש הקופחת והאוויר הדחוס נוסח "מוות בוונציה", עולות על פני השטח כל הרעות החולות והמחליאות שמאפיינות, לפי קשוע, את החברה הערבית בפרט ובני האדם בכללי. התמונה לא נעימה, כמובן. יש שחיתויות בצמרת, פשע ברחובות, בוגדנות על כל צעד ושעל ופרימיטיביוּת מעוררת רחמים. בקיצור, כל מה שאתם יכולים לצפות לו מהערבים האלה.

אבל לאכזבתי, קשה למצוא בספר הזה יותר מאשר הצצה עיתונאית - כמעט דיווחית ורק חצי מעניינת - לאופן שבו רואה קשוע את החברה הערבית ופגמיה האין סופיים. יכול להיות שיש רבים שימצאו בכתבת היומן הזאת מלב המגזר את מה שהם מחפשים, אבל אותי זה לא כל כך מעניין. אפילו קשוע עצמו ביקש באחד הטורים האחרונים שלא ישפטו אותו ויתייחסו אליו כאל הערבי שצריך לעמוד ולספק ניתוחים ופרשנויות לגבי עם שלם.

אמנם הגיבור והמספר של "ויהי בוקר" חולק לא מעט תכונות משותפות עם בוראו, אבל בשום פנים ואופן לא מרמז על כך שהוא חולק עמו את אותה נפש אינטרוספקטיבית ומיוסרת. כך, כשמה שאנו נשארים עמו הוא ריפורטר זעוף ועגום ששולח אותנו לפשפש בציציותיהם של בני-עמו, מתגלה לפתע סייד קשוע כאחד שאין לו כל כך הרבה מה למכור. מעט מדי רגעים ב"ויהי בוקר" מביאים עמם את אותו אדג' אמיתי, מהסוג שאני רגיל לקבל ממנו מדי שבוע – וזה עוד בלי שהוא צריך להילכד בכפר בלי חשמל וביוב, אלא סתם שותה בושמילס אחד יותר מדי ב"רוזה".

ובאמת, לרגעים היותר טובים של הספר אין שום קשר לסכסוך בין היהודים לערבים, הישראלים לפלסטינאים או ערביי המשולש לערביי הגדה. הרגעים הטובים ביותר הם אלה שבהם זונח המספר בצד את ענייני הפרשנות הגיאו-פוליטית שלו לטובת התמקדות בתא המשפחתי המצומצם: אשה, ילדה, אבא, אמא ושני אחים – דרמת סאנדנס שכזו, רק עם קורטוב של תוגה אוריינטלית ששורפת בעצמות כמו שיגרון טורדני. בשביל כל מה שמסביב, אפשר בשקט להישאר עם גדעון לוי.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by