בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
נענע, תתביישו! 
 
 פרט מתוך ``Bosom Ballet`` של אנני ספרינקל   
 
יוענה גונן

יוענה גונן עם שיר הלל לציצים, ולזכותה של כל אשה לתבוע עליהם בעלות ולשחררם מאלה המבקשים לגרוף מהם רווחים (גם אם אלה מממנים את משכורתה)

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אני אוהבת ציצים. אני יודעת שהווידוי הזה לא הולך להכות את קוראי וקוראות "מיקסר" בהלם, אבל בכל זאת חשוב לי לציין את זה. אני אוהבת ציצים קטנים, כאלה שבקושי משרטטים קו מתחת לחולצה רפויה. אני אוהבת ציצים גדולים, כאלה שמזמינים להתרפק עליהם, לטמון ביניהם את האף ולנשום עמוק פנימה את ריח הגוף. אני אוהבת ציצים בינוניים, שזקורים בגאווה אחרי שנים של השפלה ומבוכה. אני אוהבת ציצים שכפופים מעט, כתפיים מתעגלות פנימה כדי לא למשוך תשומת לב והערות. אני אוהבת ציצים עם פטמות חומות כמו קפה, ורודות כמו שפתיים, אדומות כמו שושנה, כהות ובולטות ומלאות עוצמה או שקועות ובהירות ומלאות פיתוי.

אני אוהבת שדיים שעברו לידות ושנים, הסימנים מספרים בהם את ההיסטוריה כמו מעגלי שנותיו של עץ. אני אוהבת שדיים צעירים שממתינים להתבגר ולהסתמן. אני אוהבת שדיים שנראים כמו קלמנטינות, אשכוליות, דובדבנים, חצילים, תפוחי אדמה - ואני אוהבת שדיים שלא נראים כמו ירקות ופירות בכלל. אני אוהבת שדיים חלקים, אני אוהבת שדיים מכוסים בשערות פלומתיות רכות או בשערות פטמה קשות ומדגדגות.

אני אוהבת שד אחד שנחשף לשמש בגאווה, לצד הצלקת של השד שהוסר. אני אוהבת שדיים שלא נחשפים לעולם, שגם במהלך סקס נותרים מכוסים, ואני אוהבת שדיים שנחשפים בכל הזדמנות שרק אפשר לחשוף אותם בלי להיעצר. או עם להיעצר, ולהתעקש על האמירה הפוליטית בבית המשפט. אני אוהבת שדיים מכוסים בסיסמאות פוליטיות בהפגנה, ואני אוהבת שדיים מהודקים מתחת לחולצה בתחבושת אלסטית ומנוכרים לגוף.

קשה שלא להיסחף כשמזמרים שיר הלל לציצים. קשה להפריז בחשיבות הסימבולית של הציצים בתרבות האנושית. במהלך השנים הועמסו על האיבר הזה משמעויות כל כך רבות וסותרות, שמי שמחזיקה בהם עלולה להרגיש כאילו היא נושאת שתי משקולות על גופה. ולנשים רבות, אלו אכן שתי משקולות כבדות למדי, משקולות שאף פעם לא נראות נכון ובדיוק, תמיד סופגות הערות ומבטים ומואשמות בשלל האשמות.

הסתובבה פעם בדיחה עבשה כזו, מה משותף לשדיים ולרכבות צעצוע? שניהם נועדו לילדים, אבל גברים משחקים בהם. כדרכן של בדיחות, הבדיחה הזו מגלמת בתוכה שנים של מוסכמות, אמונות ומאבקים, מקופלות לתוך פואנטה קטנה ונקודתית וכאילו תמימה, ובעצם מלמדת אותנו כיצד עלינו לנהוג בעולם, ומהן התפיסות הראויות לאחוז בהן.

בתוך השד, כפי שמדגימה הבדיחה הזו, מגולם המוסר הכפול ביחס לנשיות. כי השד, הרי, יכול גם להניק תינוקות ולתת להם חיים ובריאות, וגם לפתות ולגרות גברים (את העובדה ששד יכול לגרות גם נשים לא גילו לנו במשך שנים רבות, עדיין מנסים להכחיש אותה לעתים). האשה, בהתאם, צריכה הן לשמש ככלי הולדה, בעיקר בעיתות מלחמה דמוגרפית, והן לשמש ככלי לגירוי מיני של אחרים - ושתי הדרישות הללו כמובן סותרות זו את זו ומתחרות זו בזו, במיטב הצביעות האפשרית.

כפי שמדגימה מרילין ילום בספרה על ההיסטוריה של השד, במהלך השנים נתפס השד בצורות שונות ומגוונות. מכלי להישרדות ולהמשכיות הגזע, דרך אביזר דתי מקודש, חפץ ארוטי נסתר, סמל פוליטי לאומי, גוש בשר הנתון לגחמותיה של הרפואה ואיבר שנושא עליו את כל כובד האשמה והאחריות שהפסיכואנליזה הטילה עליו במסגרת הדרמה הנפשית של התינוק המתפתח. מפרויד ואילך, חלה תפנית עצומה ביחס לשד כסמל, ולפתע הוא הפך למושא לדחפים, פנטזיות וחרדות, לאחראי על תחושותינו העמוקות והנסתרות ביותר כמבוגרים ולאשם בכל כשלונותינו.

השלב הנוכחי של היחס לשד, בעקבות התעכבותנו בעידן הקפיטליסטי, הוא שלב הדרישה ממנו להיות אובייקט נושא רווחים. השד לא רק משמש בפרסומות רבות כדי למכור מוצרים ממכוניות ועד אבקת כביסה, ולא רק מניב רווחים בסרטים פורנוגרפיים ובפיפ שואוז - השד גם הפך לחפץ שמצריך כסף ותעשיות שלמות כדי לטפח ולפתח אותו עצמו. חזיות, מחוכים, מכוני כושר, תכשירים להסרת שיער, קוסמטיקאים, רופאים, מקעקעים, פסיכולוגים ומנתחים פלסטיים - כל אלה גויסו כדי לעצב את השד בצורה שתעלה הכי הרבה כסף שרק אפשר.

באופן אישי, אני לא נגד ניתוחים להגדלת חזה (או להקטנתו). זה כמובן נושא מורכב, אחרי הכל הדרישה מנשים להציג שדי ענק כדי להיות סקסיות, והסיכונים הרפואיים הכרוכים בניתוח הפופולארי הזה, הם לא משהו שאפשר להקל בו ראש. אמנם הייתי מעדיפה שכל הציצים ייחשבו למדליקים ולוהטים כפי שהם, אבל בתרבות שבה זה איננו המצב, אני בהחלט מכבדת ומבינה את בחירתן של נשים רבות לעשות את מה שיגרום להן להרגיש סקסיות, גם אם הבחירה הזו היא תוצר של חינוך ושל חברה. כל בחירה שלנו היא תוצר של החינוך שקיבלנו והחברה שבה גדלנו. אפשר להלין על החברה הרקובה, אבל לא על הבחירות המושכלות שאנחנו עושים במסגרתה.

לכן, כששמעתי שהבוסים שלי בנענע החליטו להעביר ניתוח להגדלת חזה בשידור חי באינטרנט (וכאן, איש שיווק של החברה ודאי יעיר לי, יש לצרף שני סימני קריאה), לקח לי כמה רגעים להבין את תחושות הגועל והזעם שעלו בי ביחס למקום עבודתי. אמנם משכורתי דלה, אך מחבבת אני את החתרנות המסוימת שמתאפשרת כאן באתר פרנסתי. והנה, בשידור האינטרנט הבודד הזה, הפכו המנהלים שלי לחלק מאחד המנגנונים השנואים עלי ביותר בתבל - מנגנון השליטה בגוף הנשי לצורך גריפת רווחים ממנו.

אין לי דבר נגד אילנית שימול, בת גילי שהחליטה להגדיל את החזה שלה, גם לא נגד ההחלטה הנבונה שלה לעשות זאת בשידור חי באינטרנט, וכך מן הסתם לחסוך לעצמה חלק ניכר מהוצאות הניתוח. אני מלאת אמפתיה, סולידריות וחיבה כלפיה כשהיא מספרת שהיא זמרת מתחילה שהוציאה "דיסק נורא נורא יפה", וכשהיא מספרת שכדי לבצע קמפיין ענק לחברה ביפן, דרשו ממנה במפורש לספק יותר חזה. כולי תקווה ששימול תזכה להצלחה המגיעה לה - תמונתה שהתפרסמה בנענע היא של בחורה עם מבט נבון, חזק ונאה.

החשבון שלי הוא עם כל מי שהרוויח מהניתוח של אילנית שימול. לא הצלחתי להיכנס לצפות בשידור החי מחזית הביתורים המדממים (תודה לאל, רק זה חסר לי, להתעלף בבית, לבד בחושך) - ולכן הזדמן לי לשבת במשך חצי שעה לפחות מול שמותיהם הגאים של אלה שיניבו רווחים נאים משדיה המוגדלים של שימול, שמות שהתנוססו על המסך במקום תמונות הוידאו שסירבו לעלות.

אחד מהשמות היה של מעסיקיי. Netvision Business היה כתוב שם בגאווה גדולה, שנדע שציצים של אחרות זה לא רק פלז'ר, אלא גם ביזנס של ממש. גם Castup, החברה שדאגה לערוך את השידור האינטרנטי, הציעה כמה תשבחות לעצמה וליכולותיה הטכנולוגיות. ובנוסף, כמובן, רשת המרפאות הפלסטיות שניתחה את שימול (שלא נעניק לה כאן עוד זמן פרסומת חינם) שוודאי תזכה להצפת בקשות לניתוחים בשבועות הקרובים.

שלושת העסקים הללו חברו יחד כדי להזכיר לנו, שוב, ששדיהן של נשים לא נועדו לשימושן ולהנאתן. בעידן הנוכחי, הם משמשים כחלק מרעיונות ביזאריים וחולניים של אנשי פרסום (אני כמעט מתפתה להציע ניתוח בשידור חי של הגדלת מוח של איש שיווק; אבל האידיאלים הנוצריים מצווים עליי להיות שפלת רוח ולהפנות את הלחי השנייה, אז אני אשתוק). בעידן אחר, הם ישמשו לצרכים אחרים, שעדיין לא ניתן להעלותם על הדעת (ומוטב כך).

כי אם יש דבר אחד שברור בקשר לשדיים הוא שהם לא שייכים לזו שנושאת אותם. וכל ניסיונותיה להחזיר אותם לעצמה ולתבוע עליהם בעלות, עולים בתוהו נוכח המסרים שמועברים לה משידורי טלוויזיה, פרסומות, ספרי רפואה ופסיכולוגיה, סרטי פורנו, ועכשיו גם שידורי אינטרנט. הנה, אפילו הכותבת הפמיניסטית אמירה נירנפלד גוזלת מאיתנו את האפשרות שלנו לתבוע את זכותנו על הציצים שלנו, כשהיא כותבת אתמול בוואלה: "במידה והלסבית מתעקשת להגיד משהו פוליטי, עליה לעשות זאת ללא חולצה, עם ציצים חשופים [...] אל תדאגו, ציצים מוחקים משמעויות פוליטיות". אם בפמיניסטיות נפלה שלהבת, מה יגידו אזובות הקיר?

אבל גילוי השדיים והפרכת המיסתורין הקשור בהם, בניגוד לדעתה של נירנפלד, הוא שיכול להביא אותנו למקום טוב יותר, בו אנחנו האחראיות הבלעדיות על הציצים שלנו. ואין המדובר בניתוח הגדלת חזה אונליין לצרכי רווח מסחרי של חברות שונות. הכוונה לחשיפה לשם עצמה, לשימוש בציצים כנושאי המסר של שחרורם ועצמאותם, לביטול היחס המיסתורי שמוענק להם, שמוביל לסימונם כמשהו מלוכלך או אסור. קריאה נרגשת שלוחה מכאן לקוראות המדור: חישפו את שדיכן, על שלל צורותיהם וגווניהם! ולא לשם טקטיקות שיווקיות תמוהות, אלא לשם עצמכן, וגופכן, ואהבתכן את שני אלה. ותבוא הגאולה במהרה בימינו, אמן.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by