בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
תספורות קצוצות והכנת פיתות עיראקיות 
 
 
יוענה גונן

יוענה גונן לא נסערת מכך ש"עוקף בגדד" של שלומי אלדר יצא סתם כמו פרק אוריינטלי של "פספורט"

 
 
 
 
 
 
 
 
 
מה מפריד בין סדרת סגנון חיים נהנתנית על מקום אחר, רחוק, לבין סרט דוקומנטרי חדשותי על מקום כזה? התשובה המיידית שעולה בראשי היא שסדרת סגנון חיים עוסקת בארצות אקזוטיות, צבעוניות, מלאות ניחוחות וצבעים, בעוד שסרט דוקומנטרי חדשותי עוסק בארצות מוכות רעב, מלחמה ויגון. אולי העובדה שסדרת סגנון חיים אמורה לשקף רק את המבט האוריינטלסיטי והדקדנטי של יוצרה, ואילו סרט דוקומנטרי אמור להביא איזושהי אמירה, ביקורת, זווית ראיה חדה ונוקבת.

אם כן, סרטו של שלומי אלדר, "עוקף בגדד", ששודר אמש בערוץ 10, היה יותר "פספורט" בבגדד מאשר סרט דוקומנטרי של ממש, או אפילו כתבת חדשות נרחבת. אלדר כנראה הניח שעצם חדירתו לעורף האויב העירקי מהווה תחקיר עומק עיתונאי מספיק, ולכן מרגע הגיעו לשם הוא איננו נזקק לעשות עבודה רצינית. לעזאזל, הוא מדבר ערבית והכל, וזה צריך להספיק בשביל הסרט.

מדי פעם הוא אמנם העיר הערות שמדגדגות את שולי הפוליטיות, פה הראה מפגינים זועמים שזועקים "אמריקה ובריטניה - איפה זכויות האדם?", שם הראה איזה רד-נק אמריקני אלים במדי צבא מכוון עליו רובה ומסלק אותו, אבל רוב הזמן הוא התמקד בצילום נוגה ובמבט מערבי על ארץ שטופת עוני, זוהמה וכאב. הסיכוי לסיפור טוב שיכול היה לצאת תחת ידיו - כמו למשל הסיפור על שיבתו לבית הוריו בעיר חילה שעל גדות נהר הפרת, או הסיפור על המצוקה והניוול שהותירו אחריהם האמריקנים - התמסמס לו לטובת תמונות של אלדר מסתחבק עם מוכרי תה בערבית. כבר יש לנו גברים כמו רון בן ישי, שיכולים להיכנס לארצות אויב ולחטוף כדורים ברגל תוך כדי דיווח. אבל כתב אחד הגון, שייכנס ויספר סיפור ביקורתי מרתק, כזה טרם נמצא בטלוויזיה הישראלית, וודאי שלא בין לגימות התה המהורהרות של אלדר.

נראה שהבעיה העיקרית של אלדר היתה שבבואו לעירק הוא התקשה להשיל מאחוריו חלקים מגלימתו המערבית, לטובת אמפתיה עם מושאי סרטו. לכן, כשהוא מסתובב ברחובות, הוא משתדל להעלים עין מהטנקים הרבים החורצים בהם מסלולים, מהמחזות האלימים של חיילים אמריקנים כובשים ורומסים, מהעוני והמוות שהותיר אחריו הרודן החדש, ג'ורג' דאבליו, שהחליף רודן ישן וישיר יותר באלימותו. הצנזורה של סדאם על ערוצי התקשורת הוחלפה בצנזורה אמריקנית, ואלדר אמנם מציין זאת אגב אורחא, אך מיד חומק לעסוק בעניינים ברומו של עולם, כמו תספורות קצוצות והכנת פיתות עירקיות. הבעיה היא שבעירק זה פשוט לא חותך את זה. היא דורשת טיפול אחר לחלוטין.

אבל האוריינטליסט אלדר מסתובב ברחובות עירק, כשבסתר ליבו הוא נהנה לשמוע צעירים עירקים פורקים עול כמו ילדים שהמורה שלהם יצא לחופשת מחלה, צועקים "פאק יו, סדאם!" ומשפריצים קצף. דוקומנטריסט אמיתי היה מנסה לברר מהן האפשרויות שהותירה עכשיו ההנהלה האמריקנית לילדים האבודים האלה, מנסה לבחון מי אחראי לשלומם ומי הוביל אותם למצבם הנוכחי. אלדר מעדיף להתמקד בסדאם המניאק (והוא אכן מאוד מאוד רע) בתור האשם הבלעדי, ולא לשאול את השאלות הקשות באמת, לא להטיל אחריות על העולם המערבי בכובשו אומות ובהטילו עליהן את תרבותו וערכיו. יש אשם אחד, שבו אפשר לתלות את הכל, ימח שמו.

לכן אלדר מתקשה להחניק שמחה לאיד כשהוא רואה את קבריהם הבוציים של עודאי וקוסאי, ולא יכול להתאפק מלציין שהם "קבורים קבורת חמור". הוא לא צריך לספר הרבה יותר מזה, כי הכל אמור להיות ידוע לנו מתוך החדשות שפומפמו לנו בחודשים האחרונים. אלדר יכול להסתפק בלצלם את הקברים המטונפים ולהעניק לכולנו תחושה שהנה, באמת הכנסנו לערבושים האלה.

ונראה שמטרתה העיקרית של הכתבה המורחבת היתה בדיוק זו, לחזק את תחושתנו הקולקטיבית שהכנסנו לבבלים הארורים. נראה שזה מה שמנע מאלדר להפוך את תמונות הכאב והטינופת העירקיים לאמירה ביקורתית ולמציאות מעוררת אמפתיה וסולידריות. מצלמתו חולפת על פני המצוקה כמו ניר חכלילי על פני ג'מייקה, או בלגיה, או נפאל - אין צורך להיקשר רגשית, רק ליהנות מהאטרקציות התיירותיות. והאטרקציה
התיירותית המרכזית שעירק של אלדר מציעה לנו היא, כנראה, תחושת הסיפוק העילאית שכאן אולי רע, אבל שם הרבה הרבה יותר גרוע.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by