בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
לא הבנתי אם הם אנטישמיים 
 
 
אחי רז

אחי רז מחלק גזרים ומקלות לשורה של אלבומים: ג'יי ווק סנייל לא מספיק מעניין, גלעד כהנא מרענן ויציאת הכלייזמר-צ'יל הלונדונית של אוי ואי ווי מפתיעה בסבירותה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
Jay Walk Snail: The Drunken Driver
(אודיו-קולאג')

אפתח בתיקון עוולה היסטורית: לפני כמה שבועות המלצתי בתוכנית המוסיקה הישראלית של גלגל"ץ על אוסף הסינגר-סונגרייטרז "Inside Looking Out", ואמרתי שאחד היוצרים הבולטים בו הוא ג'יי ווק סנייל, שאלבום חדש שלו עומד לצאת ממש בקרוב. מייד אחר-כך הוספתי שהיוצרים היותר מעניינים שמופיעים באוסף, לדעתי, הם דווקא עמית ארז ורותם אור, אבל המשפט הזה נחתך בעריכה. עורכים, אתם יודעים. חייבים , לאהוב ף, אותם.

עכשיו אני מרגיש הרבה יותר בנוח להגיד שג'יי ווק סנייל (אורן להב בן ה-25) לא ממש עושה לי את זה – לא עם התקליט החדש, הרביעי במספר, ולא עם התקליט הקודם שלו, שמצורף גם הוא לעסקת החבילה, שעבור מי שבעניין דווקא די משתלמת.

להב – יחד עם חברתו חגית קרקובסקי – עושה את רוב הדברים נכון, פחות או יותר, ובמיוחד השירות וההפקה שומרים על סטנדרט הגון; אבל בז'אנר הספציפי והדי בעייתי שבחר לעצמו, זה לא מספיק בשביל לשמור על רמת עניין סבירה לאורך תקליט שלם. בואו נודה על האמת – גם לבל וסבסטיאן, הביולוגיים של ג'יי ווק סנייל, זה מצליח רק פעמים ספורות בכל אלבום. מה שיוצא הוא אלבום שלמרות שכמעט ואין בו טעויות, אינו מצליח ליצור אימפקט מינימלי שמתנחל בין האוזניים לאחר סיומו. אני לפחות מקווה שלהב יגדל ויתפתח בעתיד אל מעבר לגזרה הצרה של הפופ שבה הוא פועל כרגע, כי ניכר שברגע שזה יקרה, אפשר לצפות ממנו לדברים מעניינים בהרבה.
 
 
גלעד כהנא: The Promised Landing
(אודיו-קולאג')

יש מעט דברים ברוק הישראלי שמשמחים יותר מאלבום שלא נשמע כמו זה שלפניו, וזה שלפני זה שלפניו וכן הלאה. משהו שנשמע אחרת. לא כמו אסף אמדורסקי, או השני עם התלתלים, שנשמע ונראה כמוהו, או ערן צור או ברי סחרוף וכל אלה. פתאום, משום מקום, מגיע משהו שמסרב להיות עוד פריט מפס הייצור של הסמפלרים הטחונים עד זרא ושורות הגיטרה הדלוחות והסאונד המפגר והבינוני, שלא ברור מה לו ולנו, אנשים טובים שכמותנו. החדש של גלעד כהנא הוא בדיוק כזה, אחר ומרענן כל כך, עד שאפילו הפגמים הלא מעטים שקיימים בכתיבה ובהפקה שלו, לא מצליחים למנוע את הכיף הגדול שבהאזנה לאלבום הזה.

קל לזהות את בק של "אודליי" כמקור השראה מרכזי על כהנא של "The Promised Landing", אבל זאת השפעה שהיא הרבה יותר באזורי הסטייט אוף מיינד מאשר מוסיקלית פרופר. מתוך השירים של כהנא - שעשה כאן כמעט הכל לבדו - מפעפעת תחושת חופש משכרת, מה שמצד אחד גורם להם להשמע לעתים כמו סקיצות לדבר האמיתי, אבל מצד שני מעניק להם את האדג' הנונשלנטי והמגניב הזה, שכל כך חסר לנו פה רוב הזמן. מי עוד יחבר בשבילנו אסיד-טכנו פרוע ומקושקש נוסח איביזה עם שירי שיכורים בשלושה-רבעים נוסח טום ווייטס? מי, אספ אמדורסקי?
 
Oi Va Voi: Laughter Through Tears
(אן.אם.סי/Outcaste)

אומר זאת כך: פחדתי שזה הולך להיות הרבה יותר גרוע. השילוב המובטח בין הצ'יל הכללי של זירו 7 לצ'יל הגלילי של הכלייזמרים והאטרף הבלקני של הצוענים ממש לא בישר טובות. אבל מסתבר שיש עוד מקום להפתעות בחיים האלה, ואלבום הבכורה של אוי וא ווי בהחלט לא מזיק כמצופה.

קודם כל, "Laughter Through Tears" נפתח עם שיר ממש מצויין, "Refugee" (שיזכה בקרוב לרמיקס מטעם מתיו הרברט והביג-באנד שלו – והיש גושפנקא ראויה מזו?), שאמנם נשמע יותר מיד-ניינטיז מאשר 1994 בכבודה ובעצמה, אבל כנראה שחומר טוב הוא חומר טוב בכל תקופה, וזה עוד בלי לדבר על הקול המעולה של הזמרת האורחת קייתי טאנסטול.

אחרי "Refugge", שבאמת לא מספק שום הוכחה שאינו קטע גנוז של פורטיסהד, מתחילים להיכנס לפעולה המוטיבים האקזוטיים המדוברים. חברי אוי וא ווי מרפררים, בין השאר, למוסיקה ארמנית, צוענית, טאטארית (יה, רייט), הונגרית, יהודית-תימנית (!) וכלייזמר. התוצאה של בליל ההשפעות הזה, שמנסה לשדך בין פרקי חזנות לצלילים של בתי-קפה ותכנותים קצת פלגמטיים (אספ, זה אתה?), היא בלגאן סגנוני חביב אך מעט מתיש, שרק לרגעים ספורים מצליח לנסח משהו ייחודי ומעניין באמת. רגע כזה הוא קטע הקראה מהפנט של הכנר מאייר בוגדנסקי בן ה-92, שמנסה לסכם בארבע דקות את מהותה של המוסיקה היהודית, ומסיים באנחת "אוי וא ווי" שלאחריה הוא פורץ בצחוק שובה לב. נראה לי שהרגע הזה לבדו הופך את כל העסק לכדאי.

Da Lata: Serious
(Palm Beat)

ולסיום, אם כבר אנחנו באוריינטלי: הרכב בריטי אחר וקצת יותר ממוקד, שמחבר צלילים ממקומות רחוקים עם מכונות תופים וסמפלרים, הוא דה לאטה. "Serious", האלבום השני שלהם (אם לא מחשיבים אלבום רמיקסים), ממשיך מסורת אנגלית עתיקת יומין של ריספקט לברזילאים. לעתים, כמו בתצוגת הנפל מול עשרה שחקנים במונדיאל האחרון, זה ממש לא לעניין, אבל לפעמים, כמו במקרה שלפנינו, זה לגמרי סמבה-סבבה.

למרות ששיר הנושא העולץ (שזכה גם לרמיקס מצויין של סייג'י) הוא ברמה אחת מעל שאר החומר באלבום, דה לאטה עושים בחוכמה רבה כשהם מקפידים לשמור הכל מאוד אוורירי, פריך ונטול יומרות מוגזמות – שרמז להן דווקא היה קיים באלבום הראשון - ככה שכל אחד יכול לצאת ולהכנס אל ומתוך התקליט בלי הודעה מוקדמת. מי ששנא את מה שגוטאן פרוג'קט עשו עם הטנגו הארגנטינאי – ואני מניח שיש עוד כאלה חוץ ממני – ישמח למצוא שניתן בהחלט לעשות דברים יפים עם חומרי הגלם, הקולות, הצבעים והעקבים המיותרים שמגיעים מהאזורים ההם.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by