בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
לכו למוזיאון 
 
 
אדם אבולעפיה

אדם אבולעפיה מעניק לקוראי מיקסר פטור גורף מ"נערה עם עגיל פנינה" – עדיף וזול יותר להביט עצמאית בציוריו של ורמיר

 
 
 
 
 
 
 
 
 
"נערה עם עגיל פנינה", סרטו הראשון כבמאי של פיטר וובר, הוא מנגו בננה ומלודרמה שמישהו שכח להוסיף לה קצת דבש וקינמון. סרט המבוסס על ספר שנכתב בעקבות ציור שצויר בהשראת נערה. דומה כי שרשרת סיבתית מולטי-מדיאלית שכזו הייתה יכולה להכיל קצת יותר גרוב-סלסה.

הולנד, המאה ה-17. גריט (סקרלט ג'והנסן), מגיעה לביתו של הצייר המפורסם יוהנס ורמיר (קולין פירת) כדי לשמש כמשרתת. משק הבית מנוהל ע"י חמותו של האמן, שדואגת ללקק לפטרון ואן-רייבן (טום וילקינסון) על מנת שיזמין ציורים ויפרנס את המשפחה. אשתו (אסי דיויס) ובתו של הצייר מתחילות לקנא במשרתת הצעירה, המפתחת קירבה מיוחדת אל המאסטר: הוא מלמדה כיצד מערבבים צבעים - היא מעניקה לו פנינות אינטואיציה נשית. העסק מסתבך כשואן-רייבן שם עינו על גריט, ומזמין מורמיר פורטרט שלה לצרכיו המפוקפקים.

הסרט כולו שתיקות ומבטים. יש שמוצאים באילמות שכזו מקום למשמעויות רחבות או לדינמיקה עדינה יותר. בפועל, לכל דמות בסרט יש טווח צר של עד שלוש אפשרויות הבעה. הבת: מקנאה ושוב מקנאה; האשה: מקנאה לפתע חרמנית; גריט: מהורהרת, מפוחדת, חרמנית. ברוב המקרים קשה להאשים את השחקנים - התסריט והבימוי דידקטיים להבאיש. נדמה שוובר היה כ"כ מרוכז בדיאלוג שלו עם אדוארדו סרה הצלם, ובנסיונם לשחזר את ציוריו של ורמיר בכל שוט, שהוא שכח שבדרמה אנושית עסקינו. בכלל, כל הנושא של "להביא לחיים" ציורים ע"י העתקה מדוקדקת שלא למטרות גרוטסק-אירוניות, יוצא באופן אירוני די גרוטסקי.

מבטו של ורמיר, לצד מבטה של גריט, הוא החשוב ביותר בסרט. דמותו היא האלטר-אגו של הבמאי. שניהם מביטים בנערה, מתמוגגים ועושים משהו בנידון - יצירת אמנות. בנוסף לכך, המתח והרעד שנוכחותו של המאסטר מסבה לגריט הוא הבסיס לתשוקה שמוליכה את הסרט. לכן הגילום המינורי של קולין פירת את דמות המפתח הזו מקלקלת כ"כ. מדוע הוא נדמה כקלולס פליי-בוי שלא מבין מי תקע אותו לבדו עם קנווס, ואיך יצא שכשהוא רוצה להיות סקסי הוא מקרין אימפוטנציה? ואולי בעצם הוא מבצע את תפקידו כאלטר-וובר כהלכה.

סקרלט ג'והנסן מקסימה. כמו ב"האיש שלא היה שם" ו"אבודים בטוקיו" היא שוב משחקת דמות שנקלעת לרומן לא ממומש מינית עם גבר מבוגר (ה"חדירה" היחידה ביחסיהם של הצייר והמשרתת מתרחשת כשהוא מנקב את אוזנה על-מנת שתוכל לענוד את עגילי הפנינה - עיין ערך "סמליות פאלית בגרוש"). שוב, כמו בסרטים ההם, היא מהווה מוזה. בעוד שלסופיה קופולה היא הייתה שביל להרהורים נרקיסיסטיים, "נערה" הופך אותה לאובייקט אידיאלי לתשוקה מינית, זה שאינו "קשה להשגה", אלא בלתי-ניתן להשגה. במצב כזה המיניות הופכת להיות רוחנית - כי אין לה ברירה.

אך במבט אל הציור המקורי נדמה שג'והנסן, על אף המראה ה"הולנדי" משהו, לא מתאימה לגילום הדמות המצוירת של ורמיר. היא סגורה, מכובדת ויפה מדי, בעוד שמן הבד מתגלה דמות מנוסה יותר, אולי אף מופקרת מעט, כזו שמחכה שהצייר יסיים את עבודתו המוקפדת כדי שהאקשן כבר יתחיל. בגלגול מוקדם של ההפקה זו היתה אמורה להיות קייט הדסון ("כמעט מפורסמים") הסקסית בתפקיד גריט. אולי אז הסרט היה מרוויח יותר מישירותה של ההדסונית, במקום הניכור המתוק של ג'והנסון. ובכל מקרה, נדמה שכולנו נרוויח יותר אם נישאר להביט בציוריו של ורמיר וכל אחד יבדה לעצמו את הסיפור שמאחורי הבד - זה חינם.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by