בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
אייר ג'ורדאש 
 
 
אחי רז

אחי רז ממצב את אייר בצמרת הרשימה של כותבי המלודיות הפועלים כיום, מחפש על מי להפיל את החדש של לאמב ומאושר מהאלקטרונית העצמאית-ישראלית של כלבתא וספארק-או

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
Air - Talkie Walkie
(הליקון/Virgin)

אין ספק, החדש של אייר עושה את העבודה כמו שצריך. עשר השניות הראשונות שלו בכלל ממוטטות, עם מהלך אקורדים פשוט להדהים, שאני דופק לעצמי בראש בחוזקה רבה על שלא עשיתי איתו כלום לפני כן. "Venus" ממשיך וגדל להיות שיר נפלא – הטוב בתקליט, למעשה, אבל גם אלה שבאים אחריו לחלוטין לא מביישים את הפירמה. אולי עכשיו, אחרי כינונו של "Talkie Walkie" וצירופם של שירים כמו "Cherry Blossom Girl", "Biological" ו"Another Day" לתיק העבודות של אייר, אפשר כבר להציב את ניקולה גודין וז'אן-בנואה דאנקל גבוה מאוד בצמרת הרשימה של כותבי המלודיות הטובים ביותר שפועלים כיום, אם לא בראשה.

ולמרות זאת, האלבום החדש שלהם גם מחדד את התחושה המציקה שהאהבה לאייר לא יכולה להיות שלמה, ולעולם לא תהיה בלתי מסוייגת. בשורשי הכניעה הבלתי נמנעת ליופי, לאסתטיקה המוגזמת ולעגמומיות המוחצנת באדיבותו של המפיק נייג'ל גודריך (רדיוהד, למשל), חייבת להיות שזורה גם ההבנה כי ההתמסרות לאייר כרוכה בקצת טיוח של המצפון; בהפנמת הידיעה שהצרפתים האלה מרמים אותנו בקטנה, ושבשבילם כל העסק הזה הוא בעצם רק סוג של תרגיל באמנות שימושית לצורכי הפגת השיעמום הבורגני שתקף אותם באמצע החיים. לכו תאמינו לזוג נערי פוסטר פריזאים שיום אחד אומרים שהם הולכים להיות אדריכלים, או השד יודע מה, ויום אחרי זה מטפסים לפתע לראש מצעד הפזמונים עם אלבום בכורה מושלם.

בעיקר בגלל זה, נראה לי, "Talkie Walkie" לא הצליח להותיר עלי רושם אמיתי, למרות ששמעתי אותו זה עתה בפעם ה-30. אני יכול בכיף לשמוע אותו גם עוד 30 פעם – זה מחליק בגרון כמו קוניאק ודג מלוח – אבל ספק גדול אם זה יעזור לי לקלוט משהו ממה שנמצא מאחורי הפרצוף היפה, אם יש בכלל דבר כזה. כמובן שלא הייתי מעיז להתלונן על כל העניין אם לא היה נדמה לי שהפעם, בניגוד ל-"Moon Safari" - ש"טוקי ווקי" הוא לכאורה גירסה משופרת שלו - אייר דווקא כן מנסים ליצור את הרושם שהלב, הביצים והזיעה שלהם מושקעים פה. אני, כאמור, לא מאמין להם. הכל בא להם יותר מדי בקלות, לבני-זונות האלה.
 
 
Lamb - Between Darkness and Wonder
(הליקון/Mercury)

אני לגמרי לא מצליח להרכיב לעצמי בראש פרופיל של אדם כלשהו, מכר קרוב, רחוק או זר לחלוטין, שיצליח להפיק הנאה מהחדש של לאמב. אולי בעצם אמא שלי היתה שמחה לשמוע כמה קטעים ממנו כשהיא שוטפת את הבית בימי שישי, כי בניינטיז היא לא היתה כל כך בעניינים מבחינה מוסיקלית, וכל עוד לא מרעישים יותר מדי, היא יכולה לשמוע כמעט כל דבר מבלי לבוא בטענות לאף אחד. האמת, זה לא רעיון כזה רע, כשחושבים על זה. אולי אני באמת אתן לה את העותק שלי, או אולי אפילו אמכור לה אותו בכמה גרושים. זה יעזור לי לגמור את החודש.

מספיק להעיף מבט על העטיפה של האלבום הזה, שכאילו נשלפה מהבוידעמים המצהיבים של 4AD"", כדי לקבל את הרמזים הראשונים לתחושת המועקה החריפה שמתלווה תמיד למוסיקה גרועה, ותוקפת בחריפות שגוברת ככל שהתקליט מתקדם.

הכושר הירוד של לאמב עצוב במיוחד בהתחשב בכך שלאנדי בארלו ולואיז רודס היו פעם את הימים היפים שלהם - במיוחד באלבום הראשון, מ-1997, שהכיל איכויות 4 הירואיות כמעט. 4 הירו לאנשים מיוחדים, אמנם, אבל גם זה משהו. והנה, בזה הנוכחי אין אפילו עקיבות לכתיבת שירים נאותה, גרוב, רגש או כל דבר אחר שעלול לקרב אותו לליבנו. סתם אסופה של חומר מוסיקלי שיותר מהכל, נראה כאילו גורד בחוסר חשק מסוליות שחוקות מדריכה במקום וזקוקות נואשות להחלפה.
 
 
Kalbata - The Warship EP
(אק-דאק)

כמו שאומר פאטבוי סלים, כל אחד צריך שיהיה לו את ה-303. לפני כמה חודשים הוציא אריאל תגר - הפועל תחת השם כלבתא - רמיקס אסיד מאוד חמוד ל"טרמינל לומיננט" של מאיר אריאל בשם "טרמינל 303", שנשען בכבדות על מכונת הבאס המיתולוגית והאהובה של רולנד, שעיצבה כמעט לבדה את הצליל המקורי של הטכנו והאסיד. הקאבר הזה אמנם לא נכלל באי-פי הבכורה של כלבתא, "The Warship", אבל חמשת הטראקים שכן נמצאים בו שומרים על אותה רוח אסיד אַפֶּרית ושובבה שנתגלמה בו, לא מעט בעזרת אותה מכונה, ה-303.

למרות שנדמה כי לעתים חלק מהרעיונות והפראזות של תגר מתפתחים בצורה קצת צפויה ולא תמיד מסקרנת, הרי שהתמורה הסופית מתקליט הביכורים הזה היא בסה"כ הוגנת ומהנה למדי. אני אוהב במיוחד את הקטע המעולה "The War Of Base And Drum" שקורץ בתמה המרכזית שלו ל" Higher State of Consciousness" הקלאסי של ג'וש ווינק, ולא מעמיס על עצמו יותר ממה שצריך, ואת הקטע העמוק והכבד שפותח את האלבום, "The Bed Chant". חוץ מזה, יש גם כמה סימפולים צה"ליים שנשמעים כאילו נלקחו מאחד מתקליטי הניצחון שיצאו אחרי ששת-הימים, ודווקא מהם היה נחמד לשמוע קצת יותר. נראה שזה גם היה מתקבל טוב בחו"ל.
 
 
Spark-O - Goodbye Galaxy
(אק-דאק)

בשם הגילוי הנאות, אציין קודם לכל שאיתמר ויינר, האדם שמאחורי ספארק-או וחצי מצמד "המודלז", היה איתי בטירונות - ואני לא אמשיך ואספר על איזה להקות היינו מדברים אז, כי זה בטוח יביך מאוד את שנינו. על פי אלבום הבכורה הראשון שלו והקו הכללי של אק-דק, שוויינר נמנה על קברניטיו, המוסיקה שמעסיקה אותו בימים אלה נעה על המסילה שמחברת בין הסינת-פופ של טאנג'רין דרים, דפש מוד ו-OMD, לאלקטרו של ימינו אנו, המפרנס עשרות לייבלים מתמחים ברחבי העולם.

ב"Goodbye Galaxy", עם זאת, הדגש הוא לגמרי על חזרה לבייסיקס, עם סוללות של סינתים מקשישים שמנגנים שורות מלודיות מפותלות וענוגות, מהסוג שבגל האלקטרו-קלאש האחרון נדיר למצוא. גולת הכותרת של האלבום היא החידוש המצוין לגמרי ל"מכת שמש" (שהלחין שמוליק קראוס למילים של רוטבליט וביצע יובל בנאי), שיר הנושא לסרט בעל אותו השם. בקאבר מתארח, לצד זמרת הבית זוהר שפיר (ניקו טין), גם רועי צ'יקי ארד, ותוצאת המפגש בין הקולות המעובדים בכבדות של השניים והסינתים האפלוליים והעמוקים של ויינר היא תענוג ביזארי במלוא המובן החיובי של המילה 'ביזארי'.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by