בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
גם בבית הכיסא - אקטיביסט 
 
 
עדו פלוק, ניו יורק

עדו פלוק ממשיך לספק נגיסים מהחזית האנטי-גלובלית. והפעם: דיון על 35 שנים של מדיה אקטיביסטית ומגזין שירותים אחד טוב מול כל הזהוב

 
 
 
 
 
 
 
 
 
תחת הכותרת הסקסית "35 שנים של מדיה אקטיביסטית" נערך בסוף השבוע האחרון ב-NYU יום עיון וגיבוש בנושאי מדיה אלטרנטיבית, דיסאינפורמציה ותקשורת מגוייסת. האירוע, מטעם אירגון "Third World Newsreel", כלל פאנל היסטורי על מדיה אלטרנטיבית מאז שנות השישים ועד הלום. הפאנל איכלס – שימו לב – את קתלין קליבר, מזכירת העיתונות של הפנתרים השחורים (בשנים הכי לוהטות: 67' עד 71'); קריסטין צ'וי – דוקומנטריסטית זוכת אוסקר שהקימה את TWN ; נציגים של MNN, הערוץ הקהילתי המגוייס של ניו יורק; ונציגים של "נמר של נייר" – לא עיתון הפקס אלא תחנת טלוויזיה עצמאית.

בהמשך התקיימו הרצאות בנושא ניאו-קולוניאליזם, דיון על השפעות ה-11 בספטמבר והמלחמה על התקשורת העצמאית ופאנל נועל שעסק בשאלה הבנאלית: "צפון קוריאה – המלחמה הבאה?". במקביל לדיבורים, הוקרנו סרטים דוקומנטריים ונסיוניים שנעשו בכפוף לאירגונים המארגנים, כשהמעניין ביניהם הוא סרט קצר של ספייק לי בשם "We Wuz Robbed”" ("גנבו לנו", בסלנג של היפ-הופ) שעסק בנצחונו המפוקפק של בוש בבחירות האחרונות בארה"ב.

האולם היה מלא עד אפס מקום בצעירים עם ראסטות שלא שמים דיאודורנט (מכל מני נימוקים שונים, אולי ייתארגן על זה פאנל בשנה הבאה) ואקטיביסטים מבוגרים יותר שבאו לראות את דור העתיד. ובאמת, שתי נקודות המחלוקת העיקריות שעלו במהלך היום עסקו בפערים שבין העשייה האקטיביסטית של פעם וזו של היום. הראשונה: בניגוד לאקטיביסטים הזקנים, שנסעו לצ'ילה, ויאטנם ושות' כדי לתעד את זוועות המלחמה, מתמחים היוצרים הצעירים בשימוש בחומרי גלם מצולמים שהם מקבלים ממקורות שונים (סוכנויות ידיעות, תושבים מקומיים וכו') ובקושי יוצאים לשטח עצמו. נוצר מצב בו גם הסרטים שלהם לוקים בדיסאינפורמציה, ובכך בעצם מצטרפים לתקשורת הממסדית - המטעה. "סעו לעיראק, סעו לאפגניסטן, צלמו מה שעיניכם רואות שם" קראה בשלב מסוים אקטיביסטית מזדקנת וזכתה למחיאות כפיים רועמות.

הנושא השני שעלה וחזר ועלה לאורך היום היה ההרגשה המחלחלת שהאקטיביזם הפוליטי הולך והופך למועדון סגור: האולמות אמנם מלאים, אבל מדובר בקליקה מאוד מצומצמת וסגורה לציבור הרחב. "מה הטעם בכנסים כאלה" שאל מישהו, "אם כולנו כבר משוכנעים בצדקת הדרך? מה הטעם בהמרת המומרים?". ואם רוצים להרחיב את המעגל, כיצד עושים זאת?
כיצד מחזירים את האש של תנועת שוויון הזכויות, של הפנתרים השחורים, של ההפגנות נגד מלחמת ויאטנם - לדור שרובו אפאטי לחלוטין, המאמץ את דיזל כסמל המרד והמהפכניות שלו?

בין מטר התשובות וההצעות בלטה דווקא הצעה של בחור צעיר בשם אסיף אולה, ששלף מכיסו מגזין כרומו בשם AWOL וסיפר כי מדובר בניסיון שלו ושל חבריו למשוך קהל מבחוץ: "בתמונות ובאווירה אנחנו מנסים לשדר אווירת היפ-הופ אורבנית, קולית, משהו שיהיה כיף לשים בערימה בשירותים. הקוראים שלנו לוקחים את המגזין הזה כי הם חושבים שהם יקבלו משהו שיזכיר את 'וייס' או 'פייס' או 'מקסים' או מה שזה לא יהיה. מה שהם מקבלים, בעצם, הם טקסטים פוליטיים וחתרניים". וכאן כבר התחיל להתפתח ויכוח נוסף, אחד מהעתיקים ביותר בתחום: האם מותר להלחם במגזינים כמו "מקסים" באותם כלים? האם מותר להילחם בפרסומות בעזרת אנטי-פרסומות שבעצם עשויות באותו אופן?

ב-9 בערב שלחו אותנו הביתה. בדרך החוצה אספתי עותק של המגזין המדובר, זה שאסיף אולה עורך. מה אגיד לכם? כבר שבוע שאני קורא את זה בשירותים. פשוט מרתק.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by