בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
ומאיפה מחרבן הדג? 
 
 
דנה רוטשילד

דנה רוטשילד מזמינה אתכם לוותר על"זיכרון של דג זהב" - סרט גרוע עם מבול דמויות הומואיות/סטרייטיות צפויות ומופרכות

 
 
 
 
 
 
 
 
 
באופן מפתיע, הדמות היחידה בסרט "זיכרון של דג זהב" שהצליחה לעורר בי רגשי הזדהות היתה דווקא דמותו של הסטרייט הצעיר – סטודנט חנון ומתוק שמבליח לחמש דקות כמחזר נלהב של אחת הדמויות הראשיות, ונעלם לאחר שסיים את תפקידו בקידום העלילה. כן, זה היה עד כדי כך גרוע.

הבטיחו לי קומדיה רומנטית ומתוקה, "מבט סקסי על דבלין במאה ה-21" ושלל התנסויות מיניות וזיווגים בלתי אפשריים. בפועל, קיבלתי בעיקר זיווגים אפשריים עד צפויים ומגוון מיני כדלקמן: לסביות שרוצות ילדים וזוגיות יציבה; הומואים שרוצים לזיין ולשתות; סטרייטיות שרוצות חתונה; גברים מבוגרים שרוצים לזיין בחורות צעירות ובחורות צעירות שפשוט רוצות להזדיין, ותו לא. אכן, מקורי.

מעשה ברד, הומואיסט שגלן הדומה באופן מעורר חשד לאביעד קיסוס, הפוגש במקרה את דיוויד, אוחצ'ה מזעזעת המתעקש שהוא סטרייט ואף מנפנף בעובדה שיש לו חברה כוסית (שהוא לא נמשך אליה) כדי להוכיח זאת. החברה הכי טובה של רד היא אנג'י, לסבית תלותית וקפריזאית שמחפשת באובססיביות זוגיות רומנטית ומשתוקקת להביא ילדים לעולם. אה, והיא גם עיתונאית.

עד כה הכול טוב ונסבל, יכולתי לצפות באנג'י מוצאת כלה ובדיוויד ורד ממסדים את הזוגיות שלהם. סביר להניח שלמרות הסטריאוטיפים המעיקים זה היה מחמם לי את הלב. הבעיה מתחילה כשכל הסטרייטים מתחילים להסתובב בסט ולעשות שמות בעלילה. יש את טום, פרופסור מבוגר המתעקש לשגל סטודנטיות צעירות בסדרתיות; קרלה, סטודנטית צעירה שיוצאת עם טום אך זורקת אותו לאחר שראתה אותו מנשק סטודנטית אחרת, ואיזולד, הסטודנטית האחרת. כדי שיהיה איזשהו בשר לעלילה, איזשהי התפתחות רגשית, טום חייב – כמובן – להבין שהוא בורח מעצמו, מהקריירה חסרת העתיד שלו ומהריקנות. הפיתרון התסריטאי: איזולד זורקת אותו, וחיש קל טום מבין שהוא פתטי.

הלאה. קרלה, בטוויסט מופרך שלא להאמין, מוצאת את עצמה עם אנג'י, שלא מצליחה לממש עם הביסקסואלית הפוחזת את אספירציית הזוגיות הלסבית הקלאסית, כפי שרואים אותה התסריטאים: ילד, להחזיק ידיים בבית קפה, ילד, להחזיק ידיים ברחוב, ילד, ריבים היסטריים ודרמות שמסתיימות ב -ושימו לב כאן– החזקת ידיים, והפעם על הספה בסלון. כן, וגם ילד. אנג'י וקרלה, אגב, הן היחידות שמצולמות מזדיינות בסרט, באופן החושף את פרקטיקת הזיונים הלסבית: ידיים מחליקות על גב, צוואר מתוח וכמובן – החזקת ידיים. למזלה של אנג'י, היא מעיפה את הצעירה ההיפראקטיבית ופוגשת בלסבית ששמחה לשוחח איתה על הנקה כבר בדייט השני – ובינגו!

סאגת הפתרונות התסריטאים השטחיים לא נגמרת: האנשים שציפיתם שיזדיינו – אכן מזדיינים; ההתפתחויות העלילתיות הצפויות – אכן קורות; הקלישאות שציפיתם שיאמרו – מוטחות לחלל האוויר ומבקשות שתיקחו אותן ברצינות. מחפשים קונפליקטים? התפתחות רגשית? דמויות מורכבות? תמשיכו לחפש. כאן תמצאו רק סוף טוב בנוסח ורדה רזיאל-ז'קונט: זוגיות, חתונה, ילדים. אין אפילו דמות אחת שחורגת מהסטריאוטיפ שנגזר עליה מלכתחילה – למעט, אולי, הסטודנט החנון שצויין לעיל – אין כמעט התפתחויות מיניות לא צפויות, ואלה שכן צפויות סובלות מחוסר אמינות משווע.

נקודת אור יחידה היא מערכת היחסים של רד ודיוויד, שמצליחה איכשהו שלא להראות מצוצה מהאצבע. בניגוד לצמד הלסביות, שכבר בתחילת הקשר ביניהן קופצות לשיחת "אז מי תניק את העולל", האינטימיות של צמד ההומואים צומחת ומתפתחת באופן הדרגתי, ומגיעה ממקום לא צפוי. למרבה הצער, הרומן המתרקם מתמסמס לאור הדילוגים ההיפראקטיבים בין כל ההתרחשויות הרומנטיות. לא כולם אלטמן, ולא כולם יכולים לקפץ כך בין כל כך הרבה דמויות, ובמיוחד כשרובן כה מיותרות, שלא זכרתי איך קוראים להן כשהסרט נגמר.

למרות הכול, היה משהו בסרט הזה שגורם לי לרצות לומר עליו גם משהו טוב. אולי בגלל הפשטנות הכנה שלו, אולי בגלל שהוא נראה כמו פנטזיית התאהבות של גיל ההתבגרות, אולי כי ראיתי אותו ביום גשום במיוחד. הדבר היחיד שהצלחתי להעלות על דעתי: זה סרט מעולה לדייטים – לא מעורר מחשבה, לא מרגש, קליל ומעורר חיוך לפרקים. לא פחות, ובעיקר לא יותר.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by