בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
גאי ריצ'י אחרי חוקן 
 
 
אדם אבולעפיה

אדם אבולעפיה חושב ש"אינטרמישן" האירי נשמע מעניין, אבל נראה לא טוב

 
 
 
 
 
 
 
 
 
סרטו הראשון של ג'ון קראולי, "אינטרמישן", מספק מנות כיף בלתי-מבוטלות. עם זאת, כדאי להיזהר מהפעמים בהן הוא לוקח את עצמו ברצינות רבה מדי. אחר-הצהריים שלכם יוכל להתרווח בסתמיות מבודחת בתוך אולם חצי-ריק. הערב, לעומתו, יחוש קצת מבוזבז.

מדובר בסוג של "מגנוליה" לליצנים, או שמא "תמונות קצרות" ללוליינים. בקיצור, קרקס של שלל דמויות נוירוטיות שחייהן מצטלבים לכדי סרט גדוש אחד. ואין דבר פחות מעניין בסרט הזה מהעלילה הסבוכה של - רצף של קונפליקטים תלושים שנפתרים בדרכים מקובלות למדי. נדמה שהתסריטאי, מארק או'רו, מצטט מהמון סרטים שראיתי ושכחתי מפאת בינוניותם; אך יש לו גם צד טוב, הוא כותב דיאלוגים שנונים וקופצניים. מה גם שלטובתו עומדת העובדה שהקהל הישראלי רגיל בלשמוע אנגלית המפריעה לו בקריאת הכתוביות מחד, ואינו מורגל אל האופי המיוחד של האנגלית האירית מאידך. מעבר למבטא המתוק, השימוש של האירים בקיצורים וכינויים שאולים הוא עונג צרוף עבור האוזן הסינה-אמריקאית. ייתכן שאם הסרט היה מתרחש בארה"ב, הייתי מכריז על או'רו כמלך הסלנג החדש.

הקאסט מורכב ממיטב שחקני האול-סטאר של אירלנד. קולין פארל ("תא טלפון") בחוד. אחריו, סיליאן מרפי ("נערה עם עגיל פנינה"), קלי מקדונלד ("טריינספוטינג") וקולם מיני ("הקומיטמנטס") - שחקן מצויין שכל אדם מכיר, אך לא לפי שמו. כל המשתתפים מבצעים את תפקידם על הצד הטוב יותר, אך פארל ומיני נותנים את ההופעות הסוחפות ממש - והם גם קיבלו את הדמויות הכי צבעוניות. רגע השיא של מפגש שני הגדולים הללו (המתרחש למרבה הצער בתחילת הסרט), הוא כאשר מיני, המשחק שוטר, מטיל מימיו על פארל, המשחק חוליגן פלילי. זהו רגע של מדיטציה. השניים עומדים סנטימטרים אחד מן השני ומביטים. על רקע הטיפטוף, הם מצליחים לגלם את דמויתיהם באיפוק אולטרא-אינטנסיבי.

מצלמת הכתף, שמלווה את רוב הסרט בקלוז-אפים, משווה לו ריאליזם נאה. הצילום של רישארד לנשבסקי תזזיתי ואקראי, אך בו-בזמן שומר על אסתטיות מוקפדת. הכל מאוד מהוקצע ומדויק בעשייה.
קראולי מנסה לשלב בין דרמה אנושית אוהבת-אדם, לקומדיה וולגרית ומיזנטרופית; בין מעברים רכים ואיטיים הקושרים את הדמויות על רקע מוסיקה מלנפופית, לאירוניה קצבית ומקוטעת. זה נשמע מעניין, אבל זה לא נראה טוב. יש פער גדול בין הדקויות הקומיות לדרמה הנוקשה. בעוד שהבדיחות מתוחכמות יחסית ומבוצעות בחלקלקות, הקיטש מנצח את ה"נושאים הרציניים" שהסרט מנסה לעסוק בהם. עדיף שלא היה מנסה. כי לא רק שזה יוצא לא מרגש או מעמיק, זה גם הורס את הכיף בבדיחה שמגיעה לאחר-מכן. קראולי רצה את כל הקופה כבר בסרט הביכורים. כך יצא שבמקום שיגידו, "זה כמו גאי ריצ'י בוגר יותר", צריך לומר, "זה כמו גאי ריצ'י אחרי שטיפת-מוח סנטימנטלית".

הפעם הפתיעו המתרגמים, ונראה שלא במקרה צמצמו את עבודתם לכדי איות. המלה "אינטרמישן" נאמרת פעם אחת בסרט, ונדמה שאין לה משמעות חזקה במיוחד לגבי התוכן. בתרגום ל"הפסקה" או ל"פסק-זמן" היו שואלים את עצמם הישראלים באופן בלתי-נמנע "מה הקשר?", אך לשמות בלעז יש כובד צלילי חזק יותר מהמשמעות הסמנטית שלהם. כחלק ממהלך שיווקי (של מפיקי הסרט ושל מפיציו), גולש גם הסרט הזה על הטרנד הצלילי החזק בעולם הקולנוע כרגע., ונעמד לצד ענקי אינדי כמו "אדפטיישן", "Lost in translation" והמפלצת ההוליוודית של השנה הבאה "Batman: Intimidation".

רוב הביקורות שיבחו את הסרט, והוא אף זכה באוסקר האירי ל"סרט הטוב ביותר". אפשר אף לומר שכולם אוהבים את "אינטרמישן". במצבים קונצנזוסיאלים-מחניקים שכאלה אני תמיד נזכר שבכל מקרה, מראש, כולם אוהבים את ריימונד. אז אני נושם לרווחה ומבין - אני אף-אחד.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by