בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
באווירת איחולי הצלחה מיזהר כהן 
 
 
מורן שריר

מורן שריר ציפה מקדם-האירוויזיון של ד'אור שיהיה כל כך גרוע עד שיהפוך לטוב, אבל נפל לאחד מהערבים המשעממים של חייו

 
 
 
 
 
 
 
 
 
השידור נפתח, על המסך הופיעה מרב מילר, שמעולם לא שמעתי עליה אבל היא די כוסית. מילר לבשה שמלת נשף שחורה ואני לא מאשים אותה, מבחינתה היא הנחתה אתמול את טקס קדם האירוויזיון ובוודאי היתה שמחה גדולה בבית משפחת מילר. התפאורה מאחורי גבה היפה של מילר היתה אולם כדורסל מיוזע וריק מאנשים, כשבפריים אפשר היה לראות את פניו הנאות של מוני פנאן ושלטי פרסומת סקסיים לתמי4 ולפורטל נענע (ווט איז?).

כבר כשהודיעו ברשות השידור ששירו של דוד ד'אור לאירוויזיון יבחר במהלך משחק של מכבי, ידעתי שתהיה שמחה גדולה. ידעתי שהערוץ הראשון, מכבי תל-אביב, והאירוויזיון יבשלו לנו בכחנליה של שחיתות, אנכרוניזם ומחלות, ויהיה כיף לצפות. הציפייה שלי לשידור שיהיה כל כך גרוע עד שיהיה טוב, הסתיימה באכזבה. לא שהשידור היה טוב, ולא שהשידור היה כל כך גרוע עד שהפך לטוב ושוב לרע, השידור היה פשוט סתמי וחסר תועלת.

האירוויזיון, כאירוע ששייך קודם כל לקהילה ההומואית, מסווג כנוצץ וקאמפי מטבעו. לאורך השנים, גם הקדם היה מעין אירוע נוצץ כזה, בהנחייתם של אייקונים כמו שירה גרא ומשה בקר. מרב מילר דאגה להחליף שמלות במחצית, אבל עדיין, ההתאמצות להראות חגיגיות ואקסטרווגנזה נראית עלובה כשהמנחה עומדת על פרקט ומאחוריה שלושה וחצי אוהדים משועממים, שמשום מה חובשים על ראשם כיפה.

הבחירה של השיר לא ענינה אף אחד זולת מילר. לא את האוהדים, לא את הצופים וגם לא את השדר רמי וייץ, שמדי פעם זרק מילה על התחרות. לפני פתיחת המחצית ובהפסקה, הוקרנו קליפים זולים של ארבעת השירים:"Freedom", "ימים טובים", "להאמין" ו"בואו מלאכים", שבפי ד'אור נשמע כמו "בואו מלחים". לאוזניים חובבניות כמו שלי נשמעו ארבעת השירים כארבעה בתים של אותו השיר - לארבעתם אותו לחן סתמי וטקסט בילינגואלי. מיותר לציין שמסך הטלוויזיה כמעט התנפץ מקולו הגבוה של "הקסטרטו מחולון". הקול של ד'אור (כביכול היתרון המובהק שלו), מזכיר את נדב הנפלד - שניהם סתמיים לחלוטין אבל גבוהים. זה אולי הקשר היחיד שאפשר למצוא בין המכביזם לאירוויזיוניזם.

בערוץ הראשון ניסו למנף את שתי ההצלחות הרייטינגאיות היחידות שלהם כדי ליצור סינרגיה של פופולריות עממית, אבל המיזם הזה התפרק כמו ההגנה של מכבי במחצית השניה. בסיום המשחק הציגה מרב מילר את דוד ד'אור. ברקע אפשר היה לראות את כל המושבים הריקים של האנשים שרצו לברוח מהפקקים ביציאה. כשהגיע ד'אור דווקא נשמעו תשואות רמות, ככל הנראה מפי חמישה חבר'ה שעמדו ליד הרמקול. במאי השידור ככל הנראה טעה לחשוב שמדובר בהמון אוהד והעביר שוט רחב של האולם. השוט החזיק פחות ממאית שניה, וכל מה שראו זה כיסאות ריקים. קולן המהדהד של האחיות פיק באולם השומם (ביצוע ל"דיווה"), כבר הוסיף עלבון לפשע.

שישים אחוז מההצבעה הופקדו בידיהם של הצופים באולם ובבית. ארבעים האחוזים הנותרים הופקדו בידי קבוצה של נציגי ציבור שישבו באולפן נפרד, בהנהגתו של יו"ר רשות השידור, אברהם נתן, שדפק גולף לרגל הארוע. באחד הפריימים המכוערים שראיתי בחיי, ישב נתן בקדמת הפריים ומאחוריו שתי עקרות בית המומות. הם נראו כמו ישיבת ועד בית משנת 1991 שהופתעה בידי מטח טילי סקאד. אברהם נתן, בסמכותיות של גזבר הבניין, ניווט באומץ את שידור הטלוויזיה הקהילתית הזאת ואף קרץ לנוער באומרו שכל השירים "מדליקים".

בסופו של דבר נדמה לי שהשיר "להאמין" זכה. אבל זה היה אחד הארועים השוליים ביום שהיה בין כה וכה אחד המשעממים בחיי. חוץ ממרב מילר, שעשתה מאמץ להיראות מתעניינת, נראה שהבחירה הזו לא עניינה איש, ואת ד'אור הכי פחות. הוא מבחינתו ידע מראש איזה שיר הוא ישיר בטורקיה, הוא פשוט לא ידע איך יקראו לו.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by