בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
מוצ"ש בקניון 
 
 
דנה רוטשילד

דנה רוטשילד התמסרה ל"המערה" של ז'וז'ה סאראמאגו

 
 
 
 
 
 
 
 
 
הספר החותם את הטרילוגיה האחרונה של סאראמאגו הוא קודר ופסימי יותר מקודמיו, ועל אף שהוא פשטני יותר, אולי אפילו פחות טוב, הוא מיטיב מקודמיו להתנחל במקום הזה שבין הלב לבטן ועושה שם כבשלו. התפיסה שלו את הקפיטליזם בגרסתו הנוכחית היא כוחנית ומטילת אימה. הקניון שבעיר הוא מרכז החיים, וכל המארג הכלכלי סובב סביבו. הוא כגוף חי ורעב הצומח כמוטציה ובולע את כל מה שסביבו. אין בשיטתו פגמים – המניע היחיד שלו היא תועלת כלכלית – אין כאן אבסורד נוסח קפקא או שרירותיות אלימה בנוסח מודרניסטי – ולכן אין שום דרך לנצח אותו.

זה סיפור על קדר כפרי זקן, סיפריאנו אלגור שמו, שהקניון הענקי שבעיר מפסיק להזמין ממנו את הכלים שייצר מאז ומתמיד. מפעל אחר התחיל לייצר כלים מפלסטיק, והם זולים יותר ולא נשברים. זה גם סיפור על בתו של אלגור, מרתה, ובעלה מרסאל, העובד כשומר בקניון, שמנסים למצוא לעצמם עתיד בעולם שזנח את האב אי שם מאחור. וזה גם סיפור על הכלב הנטוש שאימץ אותם ועל הבית שלהם בכפר, עם גינה ובית המלאכה בחצר.

באותו אופן, זה גם סיפור על סופר מרקסיסט מזדקן, שנותר ללא מילים ומליצות מתאימות לנוכח העולם הפוסט-מודרני שהוא נקלע אליו. שהמטאפורות שלו נראות היום קצת חלודות, אפילו לא אמינות, לעומת הקילוח הבוקע של מילים חיות בספריו המוקדמים יותר. שהניתוח שלו את המציאות, את הקפיטליזם בעידן הגלובליזציה ואת יחסי המעמדות – שגם הם כבר לא ברורים – הוא פשטני ולא ממצה. כמו קדר זקן שלא מוצא את עצמו בעולם של פסי ייצור מתקדמים ותקשורת א-פרסונלית, גם המרקסיסט הזקן הולך לאיבוד בעולם כל כך לא ברור כלכלית ודיסקורסיבית.

שני הסיפורים, בין אם במודע ובין שלא, נשזרים זה בזה לאורך כל הספר. בתו של סיפריאנו, מרתה, יוזמת סדרת ייצור חדשה לבובות חימר, בניסיון למנוע את ניתוק המגע המסחרי עם הקניון, ניתוק שיהפוך את אביה למובטל חסר תועלת. היא ואביה מחפשים באנציקלופדיה תמונות שיסייעו להם בעיצוב קווי המתאר של הבובות כשאלגור האב אומר "מילים הן רק אבנים שמניחים בשביל לחצות נחל, הן שם בשביל שנוכל להגיע לגדה האחרת, הגדה האחרת היא החשובה" – כל כך יפה הוא סאראמגו כשהוא במיטבו – ובתו עונה לו "אלא אם לנחלים האלה אין שתי גדות, אלא הרבה גדות, וכל אדם שקורא הוא הגדה של עצמו, והגדה שהוא צריך להגיע אליה היא רק שלו". כמו ענתה לסאראמגו עצמו: המילים היפות שלך הולכות לאיבוד, זה כבר לא אותו עולם וורבלי שאתה מכיר ויודע להתמודד איתו, זה עולם אחר, המתערבל בין מערכות ייצוגים ושדות שיח מתחלפים.

באותו אופן סאראמאגו מטיח בגיבורו, סיפריאנו, כי הציפייה שסחורתו תמצא את מקומה בעולם התעשייתי הקיים היא מופרכת מיסודה. הרי הוא לא משתמש בכלים מודרנים, ומי בכלל לש ומודד את לחות החימר ביד כשיש מכשירים מדוייקים שיכולים לעשות זאת טוב יותר.

למרות הביקורת שמטיח סאראמאגו בקדר הזקן וטוב הלב, הוא מתבונן סביב דרך עיניו, מסיבות של של "סולידריות מעמדית מוצהרת", כמו שהוא עצמו אומר. סיפריאנו אלגור רואה את כל הצמיחה התעשייתית שמסביב – ונגעל. רצועת האדמה המוקדשת לחקלאות, המכונה "החגורה הירוקה", היא בעצם מערך של מפעלים אפורים שבתוכם מייצרים ירקות ופירות בשיטות של פס ייצור ו"סוחטים זיעה ממי שעובד בפנים", מהפועלים. מהקניון הוא סולד, הוא הולך שם לאיבוד ומלכתחילה הוא נראה לו כמפלצת בולענית. הוא היה מעדיף להישאר בכפר כל חייו, לפתח את הרומן המהוסס שלו עם אלמנה מקומית, להתמודד עם זקנתו בדרכו ולגדל את הכלב שמצא. אך בהיעדר עבודה אין לו ברירה, והוא נאלץ לעבור לקניון עם בתו וחתנה, העובד כשומר במקום.

אם מבחוץ נתפס הקניון כמפלצת ענקית, מטילת אימה שלא מפסיקה לצמוח, הרי שמבפנים הוא מעין עולם אלטרנטיבי, שנשלט על ידי מערכת ערכים שהיא הכלאה בין קפיטליזם דורסני וטוטאליטאריות אורווליאנית. שילוב של כרזות כמו "היה נועז, תחלום", "זאת לא ההזדמנות האחרונה שלך, אבל היא הטובה מכולן", "אנחנו חושבים עליך כל הזמן, הגיע הזמן שתחשוב עלינו", "היינו מוכרים לך כל מה שאתה צריך, אם לא היינו מעדיפים שתצטרך מה שיש לנו למכור" ו"איתנו אף פעם לא תרצה להיות מישהו אחר", מכוננים סדר חברתי של ניכור מושלם, שבראשו עומדת הצרכנות כערך עליון. תפיסתו של סאראמאגו נראית פשטנית, אפילו נלעגת, אבל היא מצליחה להעביר את התחושת המקטינה הזו, שסיפריאנו אלגור מאבד בה את עצמו.

בקניון יש "רשימה כל כך ארוכה של פלאות, שאפילו שמונים שנות בטלה לא יספיקו כדי ליהנות מהם, גם אם האדם נולד בקניון ולא יצא ממנו אף פעם לעולם שבחוץ". יש מכונת גשם ושלג, חומת סין, טאג'-מאהאל, פיורד, וגם מנזר ממאפרה ורפסודת אבן – ספרים מוקדמים יותר של סאראמאגו. לא צריך יותר לצאת לעולם שמבחוץ – כל רגש, תחושה או מראה טבעי או היסטורי זמין למבקרים בקניון, ובהנחה.

הספר מתכתב במודע – או לפחות מנסה – עם משל המערה של אפלטון, שבו כלואים בני האדם במערה ולא יכולים לראות את המציאות, האמת לאשורה, אלא רק צללים שלה כפי שהם משתקפים על קירות המערה הכולאת אותם. בספרו מנסה סאראמאגו להציג היפוך למשל המערה, המומחש ביתר שאת באמצעות תגלית מסתורית שנחשפת בחפירות להרחבת הקניון. תגלית הגורמת לתפנית עלילתית שעל אף שאינה אמינה, היא מגיעה ממקום כה נואש עד שאין ברירה אלא להתמסר לה.

לפי סאראמאגו, המערה היא הכלא המודרני הצרכני של בני האדם, והם בוחרים במודע להיכנס לתוכו מבחוץ, מהמקום שבו מתקיימים הכפר והמשפחה האוהבת באיזו אמת פשוטה, מחממת לב. למעשה, כשם שגם אלגור וגם סאראמאגו מתעוררים לעולם לא ברור, כך גם משל המערה לפי סאראמאגו לא עובר כראוי. לקורא – או לפחות לי – לא ברור אם האמת היא דווקא בתוך המערה, הקניון המודע לעצמו, או שם בחוץ, היכן שסאראמאגו מרגיש בנוח עם הקדר האצילי שלו. האם בני האדם יצרו את כלאם במו ידיהם, או שהוא גזירת גורל אלוהית (כמו שאומר מנהל המכירות של הקניון) - השאלות האלו נראות כמורכבות מדי בעבור סאראמאגו. הוא מעדיף להתעסק בסיפור הקטן של אנשים שאוהבים זה את זה; לספר על אלה ש"בציפייה שסיבוב העולם סביב צירו יחזיר כל דבר למקומו", אך "בלי לשכוח את אלה שעד עתה לא הצליחו למצוא להם מקום". והוא עושה את זה נפלא.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by