בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
נשמע קצת כמו שם של מסטיק, לא? 
 
 
אדם אבולעפיה

אדם אבולעפיה מפתיע את עצמו ואוהב את "קולד מאונטן" – סרט שמצליח להיות הוליוודי ואינטלקטואלי ועדיין לא לחטוא ביומרנות וטעם רע

 
 
 
 
 
 
 
 
 
בפרוץ מלחמת האזרחים בארה"ב מגוייסים אנשי כפר בשם קולד מאונטן לצבא הדרום. אינמן (ג'אד לאו), שרק החל לפתח רומן מבטים עם בת-הכומר איידה (ניקול קידמן), מגוייס גם הוא. טרם עזיבתו, איידה באה להיפרד בנשיקה לוהטת, והשניים מבטיחים לשמור אמונים אחד לשנייה עד סוף המלחמה.

הזמן חולף; איידה, שאביה נפטר, נכנסת לדיכאון-גירעון ומבלה את זמנה בכתיבת אינספור מכתבים לאהובה. אינמן, שנפצע בקרב, מאושפז ומעביר זמנו שלו בהרהורים על זוועות המלחמה והתבוננות בתמונת אהובתו. תוך כדי קריאה במכתב נואש של איידה, הוא מחליט לערוק מן הצבא ויוצא למסע רגלי ארוך בחזרה לקולד מאונטן. במקביל, איידה משתקמת בעזרתה של רובי (רנה זלוויגר), אשת-מעשה שעברה ילדות מחספסת. הן הופכות שותפות בחווה שהותיר אחריו אביה של איידה, ומפתחות ידידות קרובה.

במסעו הארוך, פוגש אינמן בשלל דמויות משנה שמגולמות ע"י מיטב השחקנים (פיליפ סימור-הופמן, ג'יובני רביסי, נטלי פורטמן ועוד). כל תחנה בדרך היא כעין משל. דרך האפיזודות הללו והריאליזם הסימבולי של מינגלה, נוצר דימוי של מלחמה כהתנגשות קטלנית וברוטלית של אנשים בשם אידיאלים מפוקפקים. אבל זוהי אך נקודת-מוצא. בניגוד לשמאל הנעורים של "הסמוראי האחרון", המנסה לייצר אמירה אנטי-אמא ואבא, ובניגוד חריף לאקטיביזם הקונטר-פוליטי של טום קרוז שם, הגיבורים של "מאונטן" הם לחלוטין א-פוליטיים. לא תמצאו אף אמירה מובהקת מצידם על שיעבוד השחורים כלא-צודק או על המלחמה כמוטעית מסיבה זו או אחרת. זה לא על סדר יומם - הם חיים במימד אחר, אישי יותר. על מצע הניכור למוטיבציות פוליטיות בכלל, מוקצנת הסתמיות של המלחמה. אידאולוגיה מכל סוג נדמית כאשליה. ובכל זאת, אינמן אינו עורק משדה הקרב מסיבות אסקפיסטיות, אלא על רקע אידאליסטי - אהבתו האינסופית לאיידה.

האין נסווג את ההעמדה של "אהבה" כנגד "מלחמה", הראשונה "אמיתית" והשנייה "אשלייתית", כרומנטיקה זולה? בוודאי שכן. אך הסרט לא נעצר באמירה זו. גם אם היה נעצר, עדיין היה מדובר בחוויה מענגת. העדינות והדיוק בבימוי הקיטש-הוליוודי של מינגלה, על אף מספר נפילות, גורם לך לרצות להיות חלק מאותו עולם ריאליסטי-פנטסטי שבו כל חפץ ומיקום בפריים מקבלים משמעות סמלית.

ב"הרחק מגן-עדן" ניסה טוד היינס לביים סרט מחווה למלודרמות של דאגלס סירק משנות ה-50. הוא הצליח לשחזר את הקליפה האסתטית בגישה פטישיסטית אופיינית, אך נדמה שמינגלה הוא תלמיד רציני יותר של תחביר הקולנוע הסירקי. ואילו בניגוד למורו, מינגלה רוצה להנכיח את הדיון התיאורטי שלו בגוף הסרט. כדי לעשות זאת הוא חייב לפנות כנגד הסגנון ההוליוודי ולהכניס מעט ניכור בין הצופים לדמויות. אינמן ואיידה הם אוהבים ממבט ראשון. אך מינגלה דואג לרמוז לנו תדיר שהאהבה שלהם מופנית למעשה לתמונה, למילה, לזיכרון. כלומר, לדימוי שקיים בתוכם.

איידה כתבה לאינמן מאה מכתבים, ולא בשביל שיקרא אותם, אלא בשביל שהיא תכתוב אותם. גם האהבה, מסתבר, מתנסחת כאן כאשליה. בניגוד לאשלייה הקולקטיבית (אידאולוגיה, פוליטיקה), זוהי אשלייה פרטית, אינטימית - כזו שקל יותר, בסופו של דבר, להתבונן מבעדה. אך מהו אותו ה"דבר" שנמצא מבעד למרקם האינסופי של האשליות? לפי מינגלה, במחווה ניטשיאנית, המוסיקה. ואכן המוסיקה היא, למעשה, הפן הרגשי ביותר בסרט הזה. בין אם בפס-הקול המתוזמר, בשירת המתפללים, או יותר מכל בג'ימג'ומיי הבלוגראס הספונטאניים שמאכלסים את הסרט.

מינגלה מראה יכולת ואף מקוריות גם בבימוי השחקנים. פורטמן לראשונה כאישה. זלווגר, המועמדת לאוסקר, מתקתקת את הדמות שלה בכיף תקדימי. ג'אד לאו, המועמד גם הוא, נדמה מוזר בתחילה, וכך הוא גם ממשיך. בכל המסע המפרך שום דבר בהבעת פניו המלנכולית אינו משתנה. המשחק שלו מינימליסטי להפחיד, אך לא במקרה. שמו הרי אינמן (Inman), הכל מתרחש אצלו עמוק בפנים, לעתים רחוקות משהו בא לידי ביטוי כלפי חוץ. בנוסף, המהות של הדמות עצמה סטאטית לחלוטין. לכל אורך הסרט מטרה אחת לה - לחזור לקולד מאונטן, להכנס לאיידה לתחתונים. תשוקה קבועה, הבעת פנים קבועה.

מאה ושמונים מעלות ממנו ניצבת ניקול קידמן. שם המשחק שלה בסרט הזה הוא דינמיות. היא מתחילה כאישה צעירה עם גינונים עדינים ומחוך הדוק, ממשיכה אל עבר חיוורות מרתיעה, ומשם, שלב אחרי שלב, היא מטפסת בסולם הקרינה הסקסו-אקטיבי, עד למימושה מחדש כניקול קידמן בכבודה ובעצמה. הטרנספורמציה מלטפת. בשבילי, קידמן היא ה"דבר".

סרט שיכול להעיד על עצמו "אני הוליוודי ואינטלקטואלי באחד" מבלי שייאלץ להוסיף "וגם יומרני ורע" בסוף המשפט, וכל זה תחת שבועה, ראוי לזיכוי. היסחפות רגשית, בכי? לא כאן. אם כבר הכנתם את הממחטות מראש, שמרו אותן בכיס וזיכרו: גם כשניטשה בכה, הוא ידע שהאשליות זולגות מעצמן.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by