בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
אחי על בלקפילד 

אחי על בלקפילד

 
 
אחלי רז

אחי רז על

 
 
 
 
 
 
 
 
 
Blackfield: Blackfield, (הליקון)

לא ברור כל כך למה, אבל הספקתי לפתח איזה ציפייה וחצי לקראת אלבום הבכורה של צימוד-העל בלאקפילד. קיוויתי באיזה מקום שסטיבן ווילסון ישלים את אביב גפן, שכזכור ניחן בלא מעט כישרון טבעי לכתיבת שירים, באיזורי המודעוּת העצמית והמוסיקלית שכל כך נחוצים לו כדי להפוך ליוצר טוב. התקווה הלא מבוססת שלי הייתה שהשניים ישכילו לעגל זה את פינותיו של זה, ויחדיו יצליחו להנפיק משהו ראוי יותר מהמוצרים שהם משחררים במסגרת מותגי האב, פורקיופיין טרי ואביב גפן. כמובן, זה היה לגמרי מופרך מצידי.

במקום להשלים אחד את השני ולהתיך יחדיו את היתרונות הטבעיים של כל יוצר לדייסה אחת עדכנית ועשירה, פרוייקט הביכורים של הצמד בלאקפילד הוא לא יותר מהדבקה גסה, מקסימום קשירת צופים, של חומרי גלם שממילא לא מתרוממים בפני עצמם לגובה משמעותי. יכול להיות שאת האשמה החלקית לכך אפשר להטיל על העובדה שההקלטות התפרשו על פני פרקי זמן ארוכים, בין 2001 ל-2003, ובשתי מדינות שונות, אבל אין בכך כדי להסביר את הפלופ הזה עד סופו.

בדיעבד, העובדה שבלאקפילד נשמעים כמו עוד אחד מהתקליטים המבאסים של פורקיופיין טרי, ממש לא משחקת לטובתם. מסתבר שלמרות שווילסון מנסה להציג את עצמו כבעל ראש פתוח מבחינה מוסיקלית (עכשיו, למשל, מסתובבים אצלו אפקס טווין, קורנט 93, מיילס דייוויס ופאבליק אימאג' לימיטד), הרי שהוא עדיין תקוע עמוק מאוד, בדיוק כמו אביב, עם האצבע בקונסולה של רוג'ר ווטרס. כך, במקום שווילסון ייקח את אביב לכיוונים בוגרים ומעניינים יותר, הם נשארים, מרוצים ושבעים מעצמם בעלילס, לדרוך באותה סביבה של מוסיקה למתבגרים שכל כך נוחה להם וששניהם מכירים כל כך מקרוב.

העצוב באמת בכל הסיפור הזה הוא שקשה מאוד להצביע גם על רגעי חסד בודדים בתוך היציקות, העמוסות במלוטרונים עכורים וגיטרות דלוחות. הכל נשמע כל כך כמו להקה שזכתה בתחרות כישרונות צעירים ברעננה וקיבלה במתנה הפקת סינגל, שזה לא יאומן ששני מוסיקאים מכובדים חתומים עליה. לפחות צורף לכל העסקה המתעכלת בקושי הזאת רגע קאלט אחד בדמות "Cloudy Now", שזה בדיוק מה שאתם חושבים, רק בלעז. ווי אר א פאקד אפ ג'נריישן, אם זה מה שמגיע לנו.


Voodoo Child: Baby Monkey, (V2)

כוסאמחשי, איזה חלטוריסט יצא מובי. התירוץ שלו לשוב ולהקליט תחת השם וודו צ'יילד, שם הקוד לכמה מרגעי הטכנו והאסיד היותר טובים שלו מתחילת העשור הוקדם, הוא איזה רייב פרוע בסקוטלנד שהתמזל מזלו להתקרחן בו – או זה לפחות מה שהוא מנסה למכור למעריציו בבלוג שלו.

אחרי המסיבה ההיא הוא סר לחדר העבודה שלו, וכעבור משהו כמו 14 שעות טופ, ניחוש שלי, שלף את עצמו משם כשהמוצר נטול האדג' הזה באמתחתו. אחרי שני הפרוייקטים מוכווני התקציבאים שלו, "Play" המוצלח ו-"18" המבאס, אפשר בהחלט להבין את הצורך של מובי באיזה רענון אקלימי עם קריצה למקורות, אבל ממש לא ככה. נראה כאילו ההתכווננות הפסקולית-פרסומית כבר נטועה אצל מובי כל כך עמוק, שגם כשהוא רוצה לחזור ולייצר משהו תת-קרקעי ומפגיז יותר, זה יוצא לו אוטומטית ג'ינגל לרנו מגאן.

פרט אולי לקטע השני באלבום, "Minors", שבאמת הולך כמעט עד הסוף עם אווירת האולד-סקול והמקלדות ספוגות האסיד, "בייבי מאנקי" הוא לא יותר מאשר מהתלת-צד באסטיונרית שיותר מהכל מרמזת כי מובי כנראה לא מצליח להשתחל למסיבות הנכונות. ספק לא קטן אם מי שבהחלט ידע פעם לייצר חומרי אנדרגראונד מוצלחים וטובים, שיעילותם הוכחה לא אחת, היה מסכים לקבל בראש את החומרים הנוכחיים שלו במרתפים הטחובים של גלאזגו. לכל היותר, וגם זה בתחום הפירגון, באיזה מסיבת כיתה עם ארמין ואן-ביורן.

Amp Fiddler: Waltz Of A Ghetto Fly, (אן.אם.סי/Genuine)

ומנגד, יש אלבומים כמו זה של אמפ פידלר, שבשבילם שווה לשרוד גם מאה סטיבן ווילסונים. האמפליפייר מדטרויט נולד בשם ג'וזף פידלר, ובמרוצת הקריירה הארוכה שלו כקלידן-ווקאליסט עם קול זמש הורס, הספיק לעבוד עם כמעט מי שלא תרצו: מג'ורג' קלינטון ופרינס דרך ג'מירוקוואי ומאקסוול ועד קארל קרייג ומודימן. בשנה שעברה הוא גם שית"פ עם ג'ון ארנולד, עוד דטרויטי, ב-" Neighborhood Science ", אחד התקליטים הכי אהובים עלי ב-2003.

למרות הרזומה הנ"ל, " Waltz Of A Ghetto Fly" הוא בסה"כ האלבום הראשון של פידלר (קדמו לו שני אי-פיים), אבל כמו שאומרים, זה לא הגיל - זה הפיל, ומוצר הבכורה הזה לגמרי מפּיל מתחילתו ועד סופו. יש פה כל כך הרבה קלאסה ואלגנטיות ואיכות נדירה, באופן שבו הוא ניגש למוסיקה ובצורה שבה הוא מבצע את השירים שלו, שזה לגמרי מעורר השתאות. וההפקה, אח, ההפקה. פשוט אין מילים. רשמית, מודימן אחראי פה רק לשיר אחד, "Love and War", שגם הוא במקור מ-2002, אבל אפשר להרגיש את משב הרוח הקליל הזה שלו, זה שגורם להכל להישמע הכי נכון ובהכי פחות מאמץ, גם בלא מעט קטעים אחרים, כמו "Superficial" המבריק או "Soul Devine" הגאוני. חופשי לתייק תחת היכל התהילה של הסול.

Bobby Conn: The Homeland, (Thrill Jockey)

אחרי דטרויט, חובה לקנח בשני מוצרי-יסוד שמגיחים אלינו משיקאגו: ראשית, בובי קון – חצי תמהוני חצי גבולי חצי ליצן, רוקר מבריק. "The Homeland" הוא האלבום הרביעי של קון, ויש בו את כל המרכיבים הנכונים שיהפכו אתכם צ'יק-צ'ק לשרופים שלו – אני כבר מאוהב בו לגמרי אחרי שני סיבובים.

יש אצלו מערבולת קסומה ומאוד מדבקת של פופ, פאנק, גלאם-רוק, בלוז ואף דיסקו, אבל אפשר לסכם את זה ולומר שרוב החומר הטוב שלו נמצא מרחק מטווחי קשת מדיוויד בואי, טי-רקס ורובין היצ'קוק, בתוספת קמצוצי הלָכְלֶכת הגאראג'ו-אמריקאית המתבקשת. לרוב התוצאה מאוד מדבקת, אם כי נראה לי שזה לא משהו שאפשר לחזור ולשמוע יותר מדי פעמים לאורך זמן. חוץ מזה, לצד פסקול קרב ובא מתוצרת דיוויד ביירן והאלבום החדש של שיקאגו אנדרגראונד טריו, אפשר לראות באלבום הזה של בובי קון סימן לחזרתו לעניינים של הלייבל המבורך תריל ג'וקי, שקצת נעלם לאחרונה.

90 Day Men: Panda Park, (Southern)

ארבעת חברי 90 דיי מן הגיעו לפני כמה שנים לעיר הרוחות מסנט לואיס - שם, מספרת האגדה, הם ניגנו חומרים אחרים לגמרי. נראה שאת מה שהם עושים היום אפשר לעשות כרגע רק בשיקאגו, בעלת המסורת המוסיקלית המפוארת והמבולגנת. "פנדה פארק", החדש והשלישי במספר שלהם, הוא לא מסוג הדברים שמיוצרים בכמויות גדולות בימינו. עם התזמורים העשירים שלהם, מהלכי הפסנתר הדרמטיים, המקלדות השמנות והחלילים, 90 דיי מן נשמעים כמו להקת פרוגרסיב סקנדינבית גדולה מהחיים עם חיבה מסוייגת לאינדי וטיפה'לה ניו-ווייב.

אבל את האלבום הזה באמת קשה, ויותר מזה, לא כדאי לנסות להכניס לתוך מגירות. בשום אופן אין פה משהו שלא שמענו לפני כן, אבל חוסר הנכונות של הרביעייה הזאת לציית לחוקים שיגבילו אותם במלאכת הכתיבה ועבודת האולפן, הופך את המוסיקה שלהם לחגיגה די רצינית, עם הרבה מאוד טעמים וצבעים ולא מעט יופי חגיגי. שימו לב להמנון השוליים המתהווה "Silver And Snow", זה להיט די רציני.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by