בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
כמה בסולם דיכטר? 
 
 
עלא חליחל

עלא חליחל הזיל דמעה עם רב אלוף (מיל') שאול מופז, שהתארח בתוכניתו הסוחטת של רפי רשף

 
 
 
 
 
 
 
 
 
הכוכבים של רפי רשף אינם נעלמים לעולם. הוא דולה אותם מהמלאי הבלתי נדלה, מזמין אותם שוב לשיחה ומשכנע אותם שהפעם אין כיסא ריק. הם הכיסא והכיסא הם. הידד לנועזות. רפי רשף ממציא את עצמו בכל פעם מחדש. מדהים לראות את "כוכבי" ערוץ 2 מכים על חטא: לאחר שהם משדלים את עצמם למעשי-זנות-טלוויזיוניים בכל תנוחה אפשרית, חלקם ללא אמצעי מניעה כלשהם ובכל "קונספט" אפשרי של כל תוכנית אירוח בזויה - באה ההתפכחות. בואו נעשה עומק. עומק אחו-אלשרמוטה.

"עכשיו אני אעשה תוכנית איכותית", מהנהן לו הכוכב, שהוא ועורכיו וממוניו ומפרנסיו בטוחים עד זרא שהפרצוף הממושקף שלו יעשה את העבודה. כולם מתלחששים ביראת כבוד: "בכל זאת, כוכב. היה לו כיסא ריק פעם". אז מקצים כמה גרושים לתפאורה כאילו-פסאודו-פוסט-חמימה, קונים שולחן מבריק באיקאה ומרהטים בשני כיסאות, אחד למראיין הכוכב והשני למרואיין המתככבן לצורך המעמד. שני כוכבים נוצצים, אחד מבושם מניחוח ההנאה שמדיף בית שיחיו, והשני מתאפק לא לבכות מרוב התרגשות. "רואים שכשמדברים על המשפחה שלך אתה נורא מתרגש", מזדעק הדביק מכולם. "כן", מפרט מר ביטחון, ומשתדל לא לקנח איזו מוחטה פארסית סוחטת הזדהות.

אז רפי רשף חזר לתוכנית ראיונות אישית. 40 דקות ברוטו. תורידו 7 דקות שגונב לו האדמו"ר הנשקן מהבידור, דודו טופז שליט"א, ועוד 7 דקות לפרסומות, ועוד 7 דקות לדמעות של הגבר שבוכה (אתמול) בלילה והנה לכם: 19 דקות מזוקקות של נוסטלגיה מעוררת מבוכה, שלא זכור לי בדיוק מתי תקפה אותי כמותה לאחרונה. גם רעידת האדמה שפקדה את מקומותינו עוד הבוקר לא הצליחה להפיק ממני פחד כה גדול שמא שר הביטחון של מדינת ישראל, שאול מופז, יתעלה על עצמו וירביץ איזה חיקוי שלו של יצפאן ויצעק לרפי: דבר אלי יפה!

מופז זוכר טהראן מתוקה ונעימה. הצנזור אישר את זה? מה פתאום בא שר הביטחון עכשיו ודופק את "הקונספציה"? שנים עמלו במטבחוני התעמולה על צביעת איראן וטהראן בצבעים של כנסו-באם-אמא-שלנו-עכשיו, והנה בא המופז הזה ומקלקל את כל אשר בנינו בעמל ובשקידה. והוא עוד מוחה דמעה, הסנטימנטאלי הזה.

האמת היא שמופז הצליח בכל זאת לרגש אותי. על אף אטימותו וסגירתו ההרמטית גם בעת שהוא מתערטל רגשית בפומבי – הגיב השר יפה לשיר שכתבה לו בתו המתגעגעת: "תבוא פעם בשבוע, מתה מגעגוע", או משהו בסגנון הזה. ממש קורע לב וקרביים. והדביקות המתוקה שהשתלטה על האולפן המעושה דפקה לי סופית את הלבלב, שמאוים גנטית מאז גיל 27. אך היה מצער במיוחד שבשיחה "אישית מעמיקה" זו לא הטריח את עצמו רפי לשאול ולו שאלה טובה אחת: איך איש צבא שאמון על הרס ומלחמה, המצווה לפרק משפחות שלמות, לאמלל חמולות ענקיות ולרדוף אחרי שטחים שלמים, איך הוא יכול להתהדר בערכי משפחה ורגשנות מביכה בשידור לא חי? הורגים ובוכים?! הלו, זאת טלוויזיה?

השיחה עם מופז אתמול בלילה לימדה שהיה רפתן מדהים (שאול: "לא באמת, הייתי בסדר". רפי: "מה בסדר? מדהים אני אומר לך!"), ובעיקר היתה מאולצת וסתומה בעליל. ברגעים מסוימים נדמה שהקומבינה לא היתה אלא פרי לחץ אטומי של דוברת צה"ל שהבטיחה שיתבכיין מול המצלמות.

רפי רשף אף פעם לא עשה לי את זה. הוא חושב שהקול העמוק שלו ומבטו הכאילו-מעמיק והחודרני-אך-בלבביות יכולים לבוא במקום עומק אמיתי. התוכניות שהוא עושה מצוצות מהכיסא, וסגנון דיבורו ותוכן שאלותיו מביכם עד מאוד. הוא סוחט את הרגשנות בגרוש עד דמעות ואינו מרפה: נו, עוד דמעה, בחיאת, שילמנו לך על המונית, לא?

"שיחה אישית" עם שאול מופז היתה מיותרת בכל קנה מידה. אם מטרת השיחה היתה "לחשוף את הגוון האנושי" בדמותו של מופז, הרי חשיפה זו באה בראש ובראשונה על חשבון האיכות הטלוויזיונית. אם כבר אז תצא לביתו של הבן אדם, אל סביבתו הטבעית, תצלם אותו "לייף", תוריד מעליו את האיפור ודקדוקי היחצ"נות המייגעים. תעשה משהו, לעזאזל.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by