בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
הכי לסביות שיש 
 
 
תמר גלזרמן

תמר גלזרמן הורידה 3 פרקים של "The L Word", הסדרה הכי חמה בטלוויזיה האמריקאית, וזה מה שיש לה לומר (הפרק הרביעי יורד עכשיו)

 
 
 
 
 
 
 
 
 
"The L Word", הדבר החם הבא בטלוויזיה האמריקנית, היא בדיוק מה שהיה חסר לי בחיים. "המילה שמתחילה ב-L" (בהיעדר תרגום עברי רשמי), היא דרמה סטנדרטית בת 45 דקות, עם גיבורות יפות, עשירות ושנונות שעושות מה שעושים אנשים מהזן הזה: מזדיינות, מתדיינות, הולכות למסיבות, רבות ומשלימות. העלילה עוקבת אחרי האהבות, הלבטים וכל הויטמינים והמינרלים שיוצרים תוכנית טלוויזיה מן המניין, רק שכל הגיבורות לסביות.

המילה שמתחילה ב-L, אם כן, היא המילה 'לסבית'. אבל כמו שרואים בכתוביות הפתיחה, האות הזאת יכולה גם יכולה לציין את המילים אהבה (תתרגמו בראש), תשוקה, שקרים וכל מה שגורם לכדור להסתובב - כך שכבר בבחירת השם מצהירה הסדרה על כוונותיה, ואני הראשונה לחתום. כן, זו סדרה על בחורות שאוהבות בחורות, ואף אחד לא מתבייש להגיד או להראות את זה, אבל להגדיר את התוכנית כדרמה לסבית, יהיה כמו להגדיר את "הסופרנוס" כדרמה על משפחת מאפיה סטרייטית או את "הבית הלבן" כתוכנית על נשיאה ההטרוסקסואל של ארצות הברית.

אף אחת לא אוהבת לראות את עצמה כגימיק, ו"המילה המתחילה ב-L" לא גורמת לתחושה הזו. על כל העושר והחיטובין של הגיבורות, היא יוצרת תחושה ריאליסטית. הפעם הלסבית היא לא הפריים וחצי שטוחנים בפרומו כדי להעלות רייטינג כשהספינה טובעת - היא הגיבורה. ולא הגיבורה הטראגית, כמו שאנחנו רגילים לקבל את לסביות המסך שלנו, סתם גיבורה.

במרכז הסדרה עומדות הזוג בט (ג'ניפר בילס, כוכבת "פלאשדאנס") וטינה (לורל הולמן), העוגן המונוגמי של הסדרה, שמנסה, מן הסתם, להרות. בחבר'ה יש גם את אליס (ליישה היילי), עיתונאית דו-מינית עם אובססייה למעקב אחרי המי ומי שכב עם מי של הקהילה המקומית, ואת דנה (ארין דניאלס), כוכבת טניס חצי בארון עם גיידר מקולקל ובטחון עצמי בעייתי. מרינה (קרינה לומברד עוצרת הנשימה מ"רוחות של תשוקה"), איטלקייה שתקנית וכריזמטית, היא המנהלת של "הפלנט" - הפיצ' פיט של החבורה. אותה המרינה מנהלת רומן עם הסטרייטית החדשה בעיר (מיה קירשנר המעולה), שכנתן של בט וטינה. אם כל הדובדבנים שבקצפת היא קתרין מונינג, שחובבי אופרת סבון קיקיוניות יזכרו כג'ייק מ"אמריקנים צעירים". מונינג מגלמת את שיין, הזיינית הרגישה והגירסה הנשית והמקסימה לבריאן קיני מ"הכי גאים שיש" (שכמו "המילה שמתחילה ב-L", גם שייכת לרשת "שואוטיים"), שעל פי כל הסימנים הולכת להיות הדייקון החדש בשכונה, וזה הולך לקרות מהר (אם בתוך חודשיים אין פוסטר שלה במינרווה, אני מתחילה לצאת עם חבר הכנסת נסים זאב. לאן שהוא ירצה).

וזה הולך לתפוס, קודם כל מפני שהקהילה הלסבית היא אחת המגזרים הצמאים ביותר לייצוג טלויזיוני ובכלל מגזר שמאמץ בקלות יחסית אייקונים חדשים, אבל גם מפני שב"מילה שמתחילה ב-L", לפחות בשלושת הפרקים הראשונים, יש את כל הרכיבים שמועדדים המתמכרות. יש דיאלוגים אינטליגנטיים שנכתבו על ידי צמרת הקולנועניות הלסביות שמבינות על מה הן מדברות, יש שחקניות יפות וכריזמטיות, יש את קתרין מונינג מהפיסקה הקודמת ויש זיונים, ולא מז'אנר הכמעט-מתנשקות-פתאום-מתעוררות-חצי-חבוקות, אלא מהז'אנר האמיתי, שלוקח יותר משניה וחצי של מוסיקת עולם ונר שנכבה בנשיפה רבת משמעות.

אבל הדבר הנעים ביותר בסדרה, מעבר לכל הרכיבים הראויים לתבשיל טלווזיוני מזין, היא התחושה שלא צריך להסתפק בעצם שזורקים לנו, ושאנחנו לא עצם שזורקים לאחרים. זה לא דבר מובן מאליו. בהקרנה שיגרתית של באפי, לפני כמה חודשים, היתה לי התגלות בנושא: ארבע נשים, בין הגילאים 22 ל-32, ישבו במרפסת שלי וצפו בפרק בו ווילו וטארה, זוג הלסביות המקסים ביותר (ואחד היחידים) בטלוויזיה, שוכחות את זהותן (מפאת כישוף) אבל עדיין נמשכות זו לזו.

הצופות במרפסתי, בחורות מחוץ לארון שגרות בשכונה הומו-לסבית למהדרין, ישבו ועצרו נשימתן מהתרגשות אל מול המגע על המסך. בפרק הבא השתיים נפרדות. חלק מהנוכחות בכו, ואני הבנתי עד כמה זה באמת חשוב לאדם לראות את עצמו בטלוויזיה (ואם עצמו בטלוויזיה גם מצוייד בבריכה פרטית - אדרבה ואדרבה).
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by