בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
בנתניה התנהג כנתניהו 
 
 
יוענה גונן

יוענה גונן מזכירה שכשאתם מתעלמים ממעמד עובדי שכר המינימום, אתם משתפים פעולה עם שיטת הדיכוי שמתוארת ב"כלכלה בגרוש" של ברברה ארנרייך

 
 
 
 
 
 
 
 
 
יום אחד, יום אחד השיטה תקרוס. רואים את זה לפי שביתת הזבל, שחושפת את הקרביים ואת הסודות של העיר. במעיים האורבניים השפוכים על המדרכות, אפשר לראות כמה רעוע כל זה. כמה זבל אנחנו מייצרים, כמה הזבל הזה רקוב ותוסס. איך אנחנו חיים בקופסאות שבתוכן יש קופסאות, שאמורות להגן עלינו ולהסתיר אותנו זה מזה, מניחים לפועלי הזבל לפנות את הסודות שלנו לאזורי איסוף מיוחדים, שאמורים להתמודד עם כל הפסולת שחברה צרכנית מייצרת, שאמורים להשמיד את כל הדברים האפלים שצוברים אנשים בחברה כזו.

אבל האופטימיות הולכת וגוועת. קשה כיום להיות תמימים כמו לפני מאה שנה, קשה להיות מהפכנים ובאמת להאמין בזה בלי שמץ של סרקאזם, מרירות וקטנות אמונה בלב. רוזה לוכסמבורג, מהמהפכניות הסוציאליסטיות החביבות עלי ביותר, הסבירה לפני כתשעים שנה שהקפיטליזם מוכרח להתמוטט. לוכסמבורג גרסה שבשלב מסוים, לא יהיו יותר שווקים למכור להם תוצרת, בעלי ההון לא יוכלו להמשיך לצבור עוד ועוד הון, וכל השיטה תלך קיבינימט.

עשרים שנה אחרי זה, הסוציאליסט והאסטרונום ההולנדי אנטון פנקוק טען שהקפיטליזם לא הולך ליפול מעצמו, סתם כי יבוא לו. השווקים לא הולכים להיגמר, גם הרווחים לא הולכים להפסיק לזרום. גליה מאור לא תתעורר בוקר אחד מבין הקרואסונים ותתחיל לבנות עולם מלחם אחיד, יד ביד עם האמהות החד-הוריות. הקפיטליזם, טען פנקוק, יקרוס רק בזכות פעילות מודעת של מעמד הפועלים והפועלות.

שבעים שנה אחרי פנקוק, כבר אין אופטימיות בעולם. מעמד הפועלות לא הולך להיאבק, המהפיכה היא רעיון של ילדי שמנת ממעמד הביניים, שאמנם כוונותיהם טהורות אך מטופשות משהו. עבור מי שנולד לתוך העידן הצרכני המטורף הזה, האמונה והלהט התאיידו. ברברה ארנרייך תראה לכם למה.

הספר של ארנרייך, "כלכלה בגרוש", שיצא לאחרונה בהוצאת "בבל", נתפס בשוגג כספר שמדבר על איך אי אפשר להסתדר במשכורת מינימום באמריקה, גם אם אתם עובדים בשתי עבודות וטוחנים את גופכם ואת נשמתכם עד דק. "כלכלה בגרוש" אכן עוסק בכך, אבל הרבה יותר מתחקיר כלכלי, הוא מהווה תחקיר פסיכולוגי בעל מסקנות מדכאות, שסותמות את הגולל על כל הדיבור המהפכני של לוכסמבורג ופנקוק. לעזאזל, גם אתם חיים בעולם שלי ושל ארנרייך. מישהו מכם מאמין שכל המיליונים שנדפקים כל יום בתחת בידי מיעוט של אנשים מבוססים וקהי חושים הולכים להפוך עולמות? מישהו מאמין ששרי אריסון וסטף ורטהיימר לא הולכים להמשיך כל החיים בסבבה של השמנת, כש-650 אלף זקנים בישראל סובלים מרעב, ואמהות בבאר שבע מוכרות את הגוף של הילדות שלהן תמורת ירקות בשוק?

העוני מצטלם יפה. המקררים הריקים והאמהות שמוכרות את הילדות שלהן מהפיסקה הקודמת - אלה נראים ממש חזק בטלוויזיה, כשאין גופות של הרוגי פיגועים לשווק בחדשות. מה שלא מצטלם יפה הוא הדיכאון, תחושות העליבות ואובדן הזהות שבאים יד ביד עם העוני, ועל אלה מספרת ברברה ארנרייך.

ארנרייך החליטה לנטוש את חייה הרגילים למשך מספר חודשים, וללכת לעבוד בעבודות שירות בשכר מינימום. הנסיון הזה לתעד את אפשרויות הקיום בשכר מינימום שקרי, כמובן. ארנרייך נסמכת על כל היתרונות שצברה במשך עשרות שנות מעמד בינוני. כשהיא מנקה בתים היא יכולה להסתמך על הבריאות הטובה שלה, שלא נשחקה בעשרות שנים של מחסור בתרופות ושל עבודה מפרכת ושל רעב. כשהיא מושפלת כמלצרית במסעדת דרכים, היא יכולה להישען על ידיעת ערך עצמה, שהנחילה לה עבודתה כעיתונאית נחשבת. כשהיא נואשת מהסידור האינסופי של בגדים בסניף "וול-מארט", היא יכולה להתנחם בעובדה שעוד כשבועיים תחזור למשפחתה, לביתה ולנכסים החומריים והרוחניים שצברה לעצמה
במשך השנים.

ובכל זאת, התיאור של ארנרייך מרתק, ומשהו בי רוצה להכריח את כולכם להתיישב מולו ולקרוא אותו עכשיו עכשיו. אלא שאני יודעת שקל לנפנף את המסקנות של ארנרייך - הן הרי מתייחסות לשם, לאמריקה, לא לכאן. אפשר להזדעזע מהן בכנות ועדיין להמשיך לתמוך בשר האוצר נתניהו במלחמתו בוועדי העובדים, או סתם להתנהג בגסות רוח למנקה, למלצר, או לאשת השירות שעונה לנו לטלפון.

ארנרייך מספרת על השיטה המחוכמת שהחיה הקפיטליסטית המציאה כדי לשרוד. עובדים בשכר מינימום משילים את זהותם העצמית כשהם מתקבלים לעבודה. באמצעות השפלתם באלפי דרכים נסתרות וזעירות, מבטיחים המעסיקים שהעובדים הללו לעולם לא יממשו את תחזיתו של פנקוק ויפילו את השיטה. ארנרייך מסבירה איך יתכן שהעובדים הללו לא מתנהגים ברציונליות כלכלית ולא תובעים לעצמם את המגיע להם, אף על פי שהם אנשים חכמים, חזקים ודעתנים. זאת מכיון שבעבודה הם חיים, למעשה, תחת דיקטטורה. שאלונים משפילים, בדיקות שתן, כללים נגד דיבור או מנוחה, עונשים סמויים למי שנתפסת עומדת לרגע, עלבונות יומיומיים מההנהלה הזוטרה - כל אלה מבטיחים שהעובדים יידעו את מקומם ואת תפקידם ויקבלו אותו בשתיקה. כמו שהבהירה שרי אריסון לאחרונה, "יש במה, ועליה יש פועלים, ויש מי שעומד בקדמת הבמה". ופועלי הבמה צריכים לזכור את זה.

התיעוד של ארנרייך מבריק ומצוין. אבל נדמה שאין בו טעם. אין טעם גם במבוא הבהיר שכתבו יוסי דהאן ויהודה שנהב לספר, בו הם מתאימים את מסקנות הספר למציאות הישראלית, שבה מעמד עובדים ענק ונטול זכויות בסיסיות. אין בהם טעם, כי מי כבר מקשיב? כי כמה שאפשר לבוז לשרי אריסון, הרי רוב הישראלים אימצו את תפיסותיה המריטוקרטיות בדבר הקסטות של אלה שמגיע להם ואלה שצריכים לתת להם. הרי אלה שחיים ברווחה מרוצים מהשיטה הנוכחית, ואלה שחיים בדוחק ובמצוקה עייפים מדי, נאבקים מדי כדי לשרוד, לא באמת מאמינים שמגיע להם. כל כך קל, כמעסיק, לשבור אט אט את רוחו של העובד. הרי רובכם התייחסתם בגסות רוח למישהי שהתקשרה אליכם בעבודת טלמרקטינג, זרקתם ניירות על המדרכה בלי לחשוב על מי שיצטרך לנקות אותם, צעקתם על מלצרית שהתעכבה בהזמנה. כולכם הייתם המעסיקים באותו הרגע, וכולכם שיתפתם פעולה עם השיטה שמעמידה את אותם אנשים במקומם.

דהאן ושנהב טוענים במבוא שחסר לנו דוקא מחקר אתנוגרפי על העשירים מאד. על אנשים שמחזיקים בית שלישי בכפר שמריהו וקונים יצירות אמנות במיליוני שקלים. אבל אולי מה שחסר לנו באמת הוא מחקר אתנוגרפי על שרי אוצר. מחקר שיירד לעמקי התהומות הנפשיות מהן יכול אדם מן היישוב לקצץ בתקציב הבריאות, החינוך והרווחה, אבל לבשר לעמו שהכל בסדר, כי מכשירי החשמל יוזלו. מחקר שיבהיר איך יכול אדם להיות כה אטום למצוקות הזולת, שהוא יוצר "רפורמה במס" שבה שלושת העשירונים התחתונים
נושאים בנטל כמעט מחצית מהקיצוץ (על פי נתוני המוסד לביטוח לאומי), ואילו המאיון העליון מרוויח. ואז אולי, בכל זאת, השיטה סוף סוף תקרוס.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by