בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
הדיבור עכשיו הוא שרוקי-ראקון רצח את טופאק 
 
 
אחי רז

אחי רז מדווח בחשק על תכולתו של "האלבום האפור" – הכלאה מילניומית בין הלבן של הביטלס והשחור של ג'יי.זי, שחברות התקליטים אסרו להפיץ. וגם: שולח ח"חים לבנות אלקטרליין ולבני דה ווקמן

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
Dj Danger Mouse: The Grey Album

למרות שהז'אנר כבר פרח לפני שנתיים-שלוש והתחיל לדעוך לאיטו, קיבל הבאסטרד-פופ (או המאש-אפ) זריקת מרץ די חיונית מכיוון אלבום הבכורה המבריק של ריצ'ארד X ותוכנית שבועית ב-MTV. הרעיון, כזכור, הוא לערבב שני קטעים מוכרים וכך ליצור קטע חדש, שונה לחלוטין ומגניב.

כשהגיע די ג'יי דיינג'ר מאוס עם הרעיון שלו לתקליט מאש-אפ קונספטואלי, כולם, מלבד כמה לצים בחליפות, הסכימו שהרעיון מבריק: למאשמש בין ג'יי-זי באלבום השחור שלו והביטלס באלבום הלבן שלהם, כדי ליצור את האלבום האפור. המפיק הקליפורני שמאחורי הקונספט המתבקש, דיינג'ר מאוס, הוציא רק לפני כמה חודשים יחד עם הראפר ג'ימיני את "Gheto Pop Life", אלבום היפ הופ מצויין שנשען גם הוא בכבדות על מנעד רחב של סימפולים. אבל ההשאלות המתמשכות מג'יי-זי והביטלס היו יותר מדי עבור אנשי EMI, ואחרי שהספיק למכור רק כמה אלפי חתיכות מהפרוייקט האפור, התקפל דיינג'ר מאוס לאחר שאויים בתביעה. להגנתו אמר שמעולם לא התכוון להפוך את הריליס הזה למסחרי.

לרווחת כולנו, אפשר כבר מזה זמן למצוא את האלבום האפור בכל תוכנת שיתוף קבצים שמכבדת את עצמה, ועכשיו גם באתר "Illegal Art" שעושה עבודת קודש ומאחסן יצירות אמנות מצונזרות.

סיבוב אחד על האלבום האפור מספיק כדי להבין עד כמה ז'אנר הבאסטרד-פופ עדיין רחוק מלהיות אפיזודה חולפת שמיצתה את עצמה, ומנגד, מוכיח עד כמה חלטוריסטית היא עבודת הזיווג הנעשית באולפני MTV מאש (בקרוב אלבום אוסף ב-k7, אגב). השליטה הפלאית של דיינג'ר מאוס באמנות הקאט אנד פייסט – כל הביטים באלבום נקצרו מהאלבום הלבן ותוכנתו מחדש - והיכולת שלו לראות את חומרי הגלם ברזולוציה גבוהה ובקונטקסט רחב להדהים, מנפיקה לא מעט זיווגים שנעשו בגן-עדן. הגדולים מכולם הם "Change Clothes" שמופגש עם האקורדים הבארוקיים של "Piggies", ו"Interlude" שמשודך לפסוקי הפסיכדליה המצמררים של "Revolution 9", אבל באמת שהכל פה ראוי ומעלה.
 
 
Electrelane: The Power Out
(Too Pure)

הצצה חוזרת לאלבום הראשון של להקת הבנות מברייטון אלקטרליין, מניבה תוצאות מפתיעות. משום מה זכרתי אותו הרבה פחות לעניין מאיך שהוא נשמע לי עכשיו. רביעיית הבנות סומנו כבר מהרגע הראשון - למען האמת, עוד לפני שהוציאו את תקליט הבכורה שלהן בלייבל שהקימו לצורך העניין – על ידי הווייר, מגזין המוסיקה הכי סנובי בבריטניה. כשיצא "Rock It To The Moon" די הובהר מדוע. הייתה בו הכלאה יפה בין הפאנק והפסיכדליה הבריטית עם המורשת העשירה והמדיטטיבית של להקות קראוט-רוק כמו פאוסט ונוי!, כשבחזית מובלטים צלילי האמונד סינמטיים וצעצועים מזדקנים אחרים, שבדיוק התחילו להיות אופנתיים שוב עם להקות כמו אד אן טו איקס וליידיטרון. לזכות הבנות ייאמר שבזכות הפקת הגראז' הלא מתיימרת שלהן, התקליט הצליח לחמוק מקלישאיות מתבקשת ונשמע יופי גם שלוש שנים אחרי.

האלבום החדש של אלקטרליין מוצא אותן במקום שונה למדי, כשהן חתומות בלייבל המכובד "Too Pure" ומחליפות את הקטעים הארוכים והדרונים האיטיים בשירים קצרים עם מילים. רק על ההאמונד ברקע ועל ההפקה המג'וייפת הן לא הסכימו לוותר, ומה יש לומר, במקרה שלפנינו - טוב שכך.

לרוב אורכו, "The Power Out" הוא אסופה מקסימה ומגוונת של שירים. משיר פתיחה סטריאולאבי קלאסי, דרך בלוז ("Birds") ואלט רוק נוסח פי ג'יי הארווי ("Take The Bit Between Your Teeth"), דיסקו-פאנק שמח ("On Parade", השיר האהוב עלי בתקליט) ועד משהו שהדרך הטובה ביותר להגדירו היא אקזוטיקה פוטוריסטית מהפיפטיז ("The Valleys"). יש גם כמה רגעים סתמיים וחסרי השראה, אבל נדמה לי שחיפושי הדרך וחוסר האחידות הסגנונית ששורים על האלבום מעידים יותר על ההתקדמות שעשו חברות אלקטרליין, ופחות על בלבול אפשרי. אני מצוי תחת הרושם שהאלבום הבא של הרביעייה הזאת יהיה כבר באמת משהו גדול.
 
The Walkmen: Bows And Arrows
(Record Collectio)

אני מודה שדילגתי על האלבום הקודם של דה ווקמן. זה היה מסיבה פרוזאית לחלוטין: כש" Everyone Who Pretended to Like Me Is Gone" יצא ב-2002 הוא קיבל ציון גבוה מאוד בפיצ'פורק, ולכן התעלמתי ממנו מייד, כי כמו שאומר הדוּד - אני אוהב אותם, אבל במוקדם או במאוחר הם יאלצו להכיר בעובדה שהם מפגרים.

אבל מאז יש לי הרבה יותר זמן בידיים בשביל לעשות את הדאבל-צ'ק על החירשים האלה, והציון העוד יותר גבוה שהם נתנו לחדש של הרביעיה הניו-יורקית, "Bows & Arrows", לא הרתיע אותי הפעם.

קודם כל, שמחתי לגלות אלבום שמצליח למנף מצבור משמעותי של שירים טובים מתוך מילון הפראזות המשומשות של הרוק האמריקאי הממוסד, כמו גם הרבה מאוד יו-2, הווטרבויז וספיריטואלייזד (לדעתי ריף הפסנתר של "Hang On Siobhan" הוא בגדר פלגיאט מוחלט מג'ייסון פירס).

אבל זה לא העיקר, כמובן. הנכסים המרכזיים של הווקמן הם הקול המצויין של הסולן, האמילטון לייטהאוזר, שמשחק על הקו שבין מיתרי הקול של בוב דילן ושלמה ארצי המאוחר, ומעל הכל, הסאונד הגרנדיוזי שהם מביאים איתם (שוב, ספיריטואלייזד): מעבר לצליל המיי בלאדי ולנטיין פוגשים את וולווט אנדרגראונד של הגיטרות, יש את התופים האלה, שמנופחים לכאורה אל מחוץ לגבולות הטעם הטוב, ולמרות זאת מצליחים לשבת בול על השירים. יש לתקליט הזה פוטנציאל ניג'וס גבוה במינונים גבוהים, אבל בשימוש זהיר הוא בהחלט מרענן.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by