בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
פיליפ ק. דיקט 
 
 ואת ``פייבק`` של מל גיבסון כבר ראיתם?   
 
אדם אבולעפיה

אדם אבולעפיה השתעמם ב"צ'ק פתוח" של ג'ון וו - הכל הרגיש קצת מלאכותי ומישהו מרח על השחקנים רוטב ברביקיו סמיך

 
 
 
 
 
 
 
 
 
לבקר את "צ'ק פתוח" לג'ון וו על בסיס מסר פשטני וחוסר אמינות, זה כמו ללעוס מסטיק ולהתלונן שהסטייק לא עשוי מספיק. ובכל זאת, למרות כל הפצפוצים בפה, מדובר בסך-הכל באורביט ילדודעס. בן אפלק הוא מייקל ג'נינגס, טכנאי מחשבים שעושה כסף מפירוק לגורמים של טכנולוגיות קיימות והרכבתן מחדש למען חברה מתחרה. ג'ימי רתריק (ארון אקהרט), סוג של ביל גייטס, מציע לו ג'וב ביזארי עם משכורת עתק: יהיה להקדיש שלוש שנים מחייו למען פרוייקט טופ-סודי, שבסופו יימחק כל זכרונו מאותה התקופה.

היסוסים קיומיים מפנים מקומם במהרה לתאוות הממון, וג'נינגס נענה בחיוב. שלוש שנים אח"כ המסך מתעורר ביחד איתו, ואכן, לא ברור על מה הוא עבד כל הזמן הזה. מה שכן נראה ברור הוא שעבדו עליו - האף.בי.איי, עושה רושם, בעקבותיו, והכסף שהובטח לו איננו. ברשותו רק מעטפה עם פריטי יום-יום זניחים - אותה, כך מסתבר לו, הוא שלח לעצמו - ואהובתו השכוחה רייצ'ל (אומה ת'ורמן). ככל שהזמן חולף, תכולת המעטפה חוזרת ומחלצת אותו מרודפיו. האם יכול להיות שבדרך כלשהי ידע לצפות ג'נינגס את שעתיד לקרות לו?

בעוד שאני סבור שאין כל משמעות לספוילר לגבי סרט מעין זה, גם לא מספיק מעניין אותי להמשיך ולגולל את התפתחות העלילה המדע-קיקיונית הזו. אפשר אולי לטפוח בחיבה מסוייגת על שכמם של המפיקים על שידעו לבחור סיפור פיליפ.ק.דיקי שהוא פירה של נושאים החביבים בשנים האחרונות על הקולנוע הפופולרי: זכרון-שכחה, חופש-גורל, וירטואליה-מציאותיה ואפילו קורטוב פארנויה פרה-ספטמבר אילבן.

וו, אמן סרטי הפעולה המהולל, מעביר את הזמן בנעימים עם כמה סיקוונסים מתוזמנים-מתומרנים-מתוזמרים של אקשן טהור. שום דבר חדש במיוחד, והאפקטורה לא מספיק מושקעת, במיוחד בשלב ההשווצות הטכנולוגיות. בהתאם לז'אנר, הכל מרגיש מעט מלאכותי; הדמויות, הסטים, הקונפליקט העלילתי - וכאן נוסף לזה מימד קצת פריקי - כל השחקנים נדמים כאילו נטבלו ברוטב ברביקיו סמיך ונכנסו לזמן מה למיטת שיזוף. בן אפלק ממשיך לשכוח בהדרגה, מסרט לסרט, את מלאכת המשחק. הופעתו כאן כל כך מחפירה, שלמרות החיוך הרקוב, הצלחתי גם קצת לרחם עליו. פול ג'יאמטי ("אגדות וסיפורים"), שמשחק את "שורטי", חברו העולץ של ג'נינג, נותן קומיק-אתנחתאות חמודות, ומחזיק כמה סצינות לבדו.

אומה תורמן ראויה לפיסקה משלה. אחרי שטרנטינו עשה איתה אהבה ב"להרוג את ביל" והצליח לגרום לה לזרוח על המסך, ג'ון וו בא להראות לנו מה קורה כשמזניחים אותה. היא עדיין מבריקה בקלילות והיצירתיות שהיא מכניסה לפלקט המכונה רייצ'ל, אך ספקולציות פרועות (שמא פרברסיות) לוחשות לי שאומה זקוקה לאהבת הבמאי שלה כמו שפופאי זקוק לתרד. פעמים מספר ניכר בה שההפקה הזו קצת משעממת אותה. גם מצלמתו של וו חסרה את התשוקה אל הכוכבת - והיא בהחלט לא נראית במיטבה. בין ה"קטן עלי" של תורמן ל"גדול עלי" של אפלק נותר ריק מוזר ביותר.

אפשר להגדיר סרט אקשן מובהק כזה כבדיוק ההיפך מפורנו-רך. שם אתה מחכה בקוצר-רוח שייגמרו כל הרעשים מסביב כדי להגיע לסצנה האינטימית; כאן האינטימיות לא רק משאירה מקום לדרמה בחצי-חינם, היא גם כל כך פוריטנית עד שהרעשים מסביב (פיצוצים, מרדפים וסאונדים מרטיטים באקראי) הם אלה שהופכים למקור העונג. זהו הקולנוע כרכבת-הרים בלונה פארק, כחוויה של שוק.

נפילתו של הקולנוע הספקטקלי-כאוטי הזה לטובת משחקי המחשב היא בלתי נמנעת. בעתיד הלא רחוק המשחקים יספקו את כל הריגושים הללו באותה הרמה, אך עם יתרון חשוב אחד: אינטראקטיביות. בסופו של המהלך יוסר לראשונה עול האינטרטיינמנט מהתעשייה הפילמאית. הקולנוע יהפוך תחום גחמתי, אמנותי גרידא, מנודה, בדלני ונתון בדיון פנימי; קולנוע אנטריקוטי.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by