בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
הדרך השלישית 
 
 מסיבה בשפיים (התמונה באדיבות אתר atraf.co.il)   
 
מורן שריר

עם כל הקטע הזה שתל אביב חזרה להוות כר נעים עבור מיטב תקליטני תבל, מזדקרת לה בשוחות אופציה בלתי קיימת: מסיבות פריפריה. מורן שריר עם כתבה ראשונה, ואולי יחידה, בסדרה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
מסיבה בשפיים (התמונה באדיבות atraf.co.il)
 מסיבה בשפיים (התמונה באדיבות atraf.co.il)   
הקבינט החברתי של מיקסר יצא לחפש אותות חיים מחוץ לתל-אביב. זה נכון שב-VOX ובצופה יכול להיות מאוד צפוף, אבל עדיין, זה לא הגיוני שבכל ליל חמישי או שישי מצטופפים ברחבות האלו מיליון וחצי בני נוער מרחבי המדינה. אז איפה כל האנשים האלה, לכל הרוחות? היצר הרינו צרורי שלנו לא נתן מנוח, אז לקחנו את האוטו של אבא ושישית בירות ונסענו לצפון הישן של המדינה.

המועדון בשפיים ממוקם בסוג של האנגר. מבט ראשון על הרחבה הניב כמה מאות חיילים על אזרחי שככל הנראה שמעו שיש מקום בשם "תל-אביב" אבל מעולם לא העזו לבדוק. הטראק שקיבל את פני היה "אלה" של "היהודים", המרענן הרשמי של צה"ל. ויתרתי על הנסיונות להבין איך רוקדים לקצב הקלידים של ערן מיטלמן, והחלטתי לעשות סיבוב קצר באיזור. הסיבוב הניב מספר זעום ביותר של כוסיות, וחדר צ'ילאאוט מואר לחלוטין שכלל שולחנות וכיסאות, ונראה יותר כקפיטריה.

המשכתי את הסיבוב כשבידי חברי הטוב ביותר - קוקטייל כתום כלשהו שחולק במסגרת מדיניות השתיה חינם (שתפריטה כולל בירה, קוקטייל כתום, וודקה וקולה-ספרייט-קינלי). עברתי ליד עמדת הדי.ג'יי והעברתי מבט חטוף על הדיסקיה שלו. הדיסקים היחידים שהצלחתי לראות היו היטמנים ופרודיג'י, ולא כי לא הסתכלתי מספיק טוב. התאכזבתי שסיבוב הדאווין הקטן שלי לא הניב יותר תשואות התפעלות.

באמת שחשבתי שעכברי הפריפריה יפלו לרגליו של הגורו מהעיר הגדולה, אבל אלה עשו רושם שהם נהנים לרקוד ובמקביל לשנן את מילות "מיסטר ג'ונס" של "קאונטינג קרואוס" (גלגל"צ מיקס). נדמה שאחד ההבדלים הבולטים בין בלייני הכרך לבלייני השדה מתמצה בעובדה שהרקדנים בשפיים הרבה יותר מודעים לכל צעד שהם עושים על הרחבה. אני לא יודע מה הם לוקחים שם, אם בכלל, אבל הם לא נותנים לעצמם להשתחרר לגמרי ולתת לקצב לשלוט בגוף שלהם. במקום זה, הראש שלהם מנסה לכפות את הגוף שלהם על הקצב של המוסיקה - וזה לא קשה כשהיא מורכבת מלהיטים ואתה יודע בדיוק מה יהיה הצליל הבא.

לאנשים שבאו לבלות שם באותו ערב היתה אג'נדה ברורה. אם בת"א יוצאים למסיבות "בשביל לשמוע את הדי ג'יי" (המקבילה בליינית לאלו שפותחים פלייבוי בשביל המאמרים), אז פה הפיק-אפ הופך מסאב-טקסט, לטקסט עצמו. יש לי בשורות משמחות בנושא: מותר לגעת! שיטת החיזור במקומות כאלה היא לרקוד קרוב לבחורה ואז פשוט לשלוח יד, ללטף או לחבק תוך כדי ריקוד. אל תחששו, אם היא לא מעוניינת היא לא תשלוף עליכם גז מדמיע או כתב תביעה באשמת הטרדה מינית. אם היא לא בקטע, היא פשוט תתעלם או תעשה פרצוף שמסרב בנימוס. יותר מזה, אם אתם רוצים לצאת עם בחורה בסוף הערב אתם חייבים לגעת, אחרת אף אחת לא תסתכל עליכם - וזה לא משנה אם אתם עיתונאים מתל-אביב והזדיינתם עשרים פעם בשירותים של ה-TLV.
 
בערך בין האחיות פיק לד"ר קספר ניגשתי לבר. מלבד משקאות, הציע הבר מבחר סנדוויצ'ים ארוזים בניילון ופינת קפה. כן, פינת קפה, ואפילו חינם. יש שם שקיות אישיות של קפה נמס עלית וכל אחד יכול להכין לו לתוך כוס חד פעמית. החלפתי כמה מילים עם קובי הברמן (או לפחות הוא נראה כמו קובי), בזמן שפינק אותי ב"קוקטייל רצחני" שמשום מה הדיף ריח של קלואה. אמרתי לקובי שאני הכי מרוצה מפינת הקפה שלו והוא אמר, "בכיף תתכבד". אתם יכולים לצחוק, הוא אולי חסר מודעות אבל אני חותם לכם שבסוף כל לילה הוא מקבל מציצה מהבחורה הכי שווה במקום.

קצת אחרי הצ'ילי פפרז, התחילו הקוקטיילים, הבירות והוודקה הישראלית לתת עבודה. במקביל החליף הדי ג'יי את "Poison" לאליס קופר בסוג כלשהו של דאנס כושי. כמו במסיבה אמיתית, כשאתה מנסה להבין אם עלה לך ופתאום אתה קולט שאתה חושב על זה עשר דקות וזה חלק מהעליה, ככה פתאום המסיבה תפסה. ואני מסתכל לצדדים וקולט שאני הכי בריתמוס שלה. אני סגור על הדינמיקה ומסתכל על הכוסית ההיא ועל הכונפה ההיא כעל מכרות ותיקות, מכיר את תנועות הגוף שלהן וקורא את שפת הגוף.

אני לא יודע כמה זמן זה לקח, אבל ניצלתי את האובר-מודעות של בלייני המקום כדי לרקוד ולהרגיש כאילו אני היחיד על הרחבה. מלבד לקולגה שלי לשולחן מליאת מיקסר, לא הכרתי שם אדם ואיש לא הכיר אותי. הדאנס הכושי זרם לי בעצמות, הרגשתי משוחרר ועשיתי מה שאני רוצה.

בערך בארבע ורבע קלטתי שהרחבה דלילה יותר וחששתי שהלילה יסתיים. כנראה שאני לא היחיד שחשש מזה, כי כל מי שנשאר בודד בשלב הזה ניסה לתפוס לעצמו בחורה לפני שסוגרים את דלתות האסם. אלו היו חוקי המקום: תתמקד על בחורה, תתקרב אליה, תרקוד קרוב. אם היא בקטע, היא תמשיך לרקוד. אם לא, היא תתרחק ותחפש את מזלה אצל מישהו אחר באיזור אחר של הרחבה. יש פה הימור - היא יכולה להישאר קרחת לחלוטין. המסכנות ביותר היו זוגות החברות שאליהן התקרב גבר בודד שכיוון אל השווה. במקרים כאלה מקובל שהשווה מביעה סולידריות עם חברתה השמנה ולא נוטשת איתה. במשך כל סוף השבוע היא תקלל בליבה את אבן הריחיים הזה שהגיע איתה למסיבה ,אבל אל לה להתלונן - אם חברתה לא היתה שמנה, היא עצמה היתה החברה השמנה.

בחמש הסתיים הערב לצלילי "Shake the Disease" של דפש מוד, והדי.ג'יי ביקש מהנוכחים להתפזר, לנהוג בזהירות ולבוא בשבוע הבא. שאלנו את יערה, בליינית אקראית, למה היא מגיעה לשפיים במיוחד ממכבים. "זה אגו בוסט", היא אמרה לנו, "ערסים מתחילים איתי". ובכן יערה, את טועה. זה הרבה יותר מזה.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by