בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
פולי רוצה קרקר 
 
 
אידן סגל

אידן סגל עם סט ביקורות מרחבי הרשת על הסרטים החדשים שעולים השבוע בבתי הקולנוע: "ואז הגיעה פולי", "חלומו של הנרי", "הנעדרת" ועוד

 
 
 
 
 
 
 
 
 

ואז הגיעה פולי

 
Along Came Polly

ב"לפגוש את ההורים" שיחק בן סטילר נייס-ג'ואיש-בוי עם שם דבילי וכשרון לעשות מעצמו אידיוט, שקרן ומפגע סביבתי ותברואתי - בעיקר בזמנים שבהם הוא ניסה להותיר רושם טוב. ב"ואז הגיעה פולי" שום דבר לא השתנה.

סטילר הוא רובן פפר, מנתח סיכונים חנון, לחוץ וסובל מקיבה רגישה, שמנהל את חייו עם מינימום סיכונים. או כך לפחות הוא חשב, עד שביום הראשון של ירח הדבש שלו תפס את אשתו הטרייה לבושה בסנפירים ותו לו במיטתו של מדריך צלילה צרפתי ונודיסט (האנק עזריה, "כלוב הציפורים"). חברו הטוב והשרוט של פפר (פיליפ סימור הופמן) והבוס גס הרוח שלו (אלק בולדווין במבטא יהודי) מנסים לנחם אותו בדרכם הייחודית, אך ללא תוצאות. ואז מגיעה פולי, אותה מגלמת ג'ניפר אניסטון, ההיפך המוחלט של פפר הבוק – היא מלצרית מגניבה ומעופפת, שלא מוכנה להתחייב על שום דבר. פפר נדלק ומנסה להרשים אותה, ונחשו מה קורה אז (רמז: קשור בין השאר לקיבה הרגישה).

מדד העגבניות הרקובות, שמאגד ומשקלל את הביקורות השונות: שחקני המשנה עוד חילצו לפעמים מחמאה אקראית, אבל הסרט כולו נתקל בעיקר בתגובות זועמות של המבקרים (26 אחוזי טריות), שהתרגזו על כך שסטילר שוב הצליח להרוס להם את התיאבון עם ההגעלות שלו.

הכסף מדבר: מה שהקהל רוצה זה את בן סטילר בקומדיות רוויות שפכים – וזה מה שהקהל מקבל. הסרט הרוויח מעל ל-80 מיליון עד כה, ואם להתחשב בכך שהוא יצא באמצע ינואר, החודש החלש של השנה, הרי זהו נתון מרשים (ומעורר תמיהה) עוד יותר.

במאי: ג'ון המבורג (אחד התסריטאים של "לפגוש את ההורים" ו"זולנדר") , 90 דקות, ארה"ב, 2004.
 
Philadelphia Inquirer: ג'ניפר אניסטון כמעט ואינה מורגשת, בן סטילר כהרגלו מוכה אימה וחובב בדיחות אנליות. הסיבה הטובה ביותר לראות את הסרט היא בזכות שחקני המשנה המשעשעים – הופמן, בולדווין ובעיקר עזריה, שגונבים את ההצגה בקלות.

N.Y. Times: מביך לראות שני שחקנים בוגרים מתפלשים בשירותים מוצפים במאמץ נואש לסחוט צחוק זול מהקהל.

L.A. Weekly: הקומדיה השטוחה הזאת לא מצליחה לשכנע ולו לרגע שאחת כמו ג'ניפר אניסטון יכולה להימשך לדמות מעצבנת וחנונית כמו זו שמגלם סטילר. לא ברור למה אניסטון הייתה צריכה לבזבז את חופשת הקיץ שלה על הסרט הגרוע הזה.
 

הנעדרת

 
The Missing

סרטו החדש של הבמאי זוכה האוסקר רון האוורד ("נפלאות התבונה") הוא מערבון שמנסה להתמודד בשטח של הגדולים ביותר בתחום - ג'ון ויין והבמאי ג'ון פורד. סרטם "המחפשים", אולי המערבון הידוע והמוערך ביותר, מספר על קאובוי מזדקן שיוצא למסע ארוך בעקבות קרובת משפחה צעירה שנחטפה על ידי שבט אינדיאנים. זהו פחות או יותר גם התקציר של "הנעדרת".

טומי לי ג'ונס הוא הקאובוי המזדקן, שחוזר לפגוש את בתו (קייט בלאנשט, "ורוניקה גרין"), לאחר שנטש אותה ואת אימה 30 שנה קודם לכן, כדי לחיות עם האינדיאנים. היא מסלקת אותו בתחילה, אולם כאשר שבט של אפאצ'ים רצחניים חוטפים את ילדתה (איבן רייצ'ל ווד, "13"), חוזרת אליו הבת כדי שיצא עמה למסע הארוך להציל את נכדתו.

מדד העגבניות הרקובות: מדי שנה מנסים מספר סרטים לחזור ולעסוק שוב בז'אנר האמריקאי הזה - מעטים משאירים את חותמם ורבים נעלמים ונשכחים. סרטו של רון האוורד, למרות היומרה, ישתייך כנראה לנעלמים (ציון ממוצע - 6.2 מתוך 10).

הכסף מדבר: אם אצל המבקרים "הנעדרת" עוד יצא בשלום, אצל הקהל הוא זכה לתגובה פושרת בהרבה. הסרט פתח עם סכום נאה של 10 מיליון דולר, אבל הכנסותיו הצטמקו במהירות וכעת הן עומדות על 26 מיליון דולר בלבד.

במאי: רון האוורד (נפלאות התבונה, אפולו 13, החיים בשידור חי), 130 דקות, ארה"ב, 2003.
 
 
N.Y. Post: רון האוורד נפרד מהסגנון הרגשני שלו לטובת מחווה עשויה היטב לז'אנר המערבון. למרבה האירוניה, מעט רגש זה בדיוק מה שחסר לסרט.

USA Today: זהו התפקיד הדרמטי המשמעותי ביותר של ג'ונס מאז "הנמלט", והוא סוחב את הסרט על כתפיו. לסרט אין את הגדולה של "המחפשים" אך זהו עדיין ניסיון ראוי להערכה, שעומד יפה בפני עצמו.

Rolling Stone: אפילו קייט בלאנשט לא מצליחה להציל את המערבון סוג ז' הזה. רון האוורד מחריב את עלילת "המחפשים" הקלאסי – עדיף כבר להישאר בבית.
 

חלומו של הנרי

 
ברחבי "מקסיקו", בניין הפקולטה לאומנויות באוניברסיטת תל אביב, נתלו בשנה שעברה שלטים הקוראים לסטודנטים לקולנוע להשתתף בהפקתו של סרט ישראלי חדש. עד כאן אין חדש – סטודנטים לקולנוע לעולם יהיו כוח עבודה זול – אך הפעם היה לסטודנטים תפקיד משמעותי יותר מסחיבת ציוד תאורה מאחורי הקלעים. הסיבה לכך היא שאותו סרט, שיוצא היום למסכים, מתרחש במסדרונות החוג לקולנוע באוניברסיטת ת"א ועוסק בו.

זהו סיפורו של הנרי אטיאס (מנשה נוי), מחסנאי בחוג, שמחליט בגיל מבוגר לממש את חלומו הגדול ולביים סרט קולנוע. במאים ומפיקים, אליהם הוא פונה בבקשה לעזרה, משיבים פניו בשלילה, אך אז נעמדים לצדו הסטודנטים. ביים איתן גרין, מורה ותיק ומוערך בחוג לקולנוע וטלוויזיה בת"א.

פרסים ועיטורים: הסרט הפסיד את הפרס הגדול בפסטיבל חיפה ל"נועה בת 17", אבל היו חילוקי דעות סוערים בין השופטים.

במאי: איתן גרין (עד סוף הלילה, זולגות הדמעות מעצמן), 102 דקות, ישראל, 2003.
 
גידי אורשר, גלי צה"ל: גרין משרטט דמויות באופן עדין, דק, שנצבר במודעות שלנו ומתפרץ לקראת סופו של הסרט. "חלומו של הנרי" הוא סרט שידבר אל הצופים בגובה העיניים והישר אליהם, סרט שנעים לראות.

מאיר שניצר, מעריב: גרין העמיס מטען כבד מדי על הרובד הסיפורי מעורר האמפתיה שטווה ברגישות רבה. וכך קורה שסצינות מיותרות מעכירות את צלילות הסיפור וגוזלות ממנו דקות יקרות של התבוננות אל תוך נפש גיבוריו.
 

מר איברהים

 
Monsieur Ibrahim

מומו הוא נער יהודי החי בשכונות העוני של פאריז עם אביו הדכאוני. את כספו המועט הוא מבזבז על הזונות הצבעוניות של השכונה, וכך לא נשאר לו במה לשלם עבור מצרכים פשוטים מהמכולת. הפתרון פשוט – הוא מחליט לסחוב כמה דברים מצרכניה קטנה שבבעלותו של מוסלמי מזדקן.

אולם זהו אינו סתם מוסלמי, אלא עומר שריף בכבודו ובעצמו. כוכב העבר המצרי מגלם את מסייה איברהים, אדם טוב לב, שלא רק שאינו מסגיר את מומו לידי המשטרה אלא לוקח את הנער הסורר והבודד תחת חסותו. לא עובר זמן רב וקשר חם נרקם בין הנער היהודי לגבר המוסלמי בעל העיניים הנוקבות - וההרמוניה שבה לפאריז, לפחות בקולנוע.

מדד העגבניות הרקובות: הביקורות לא התעלמו מפשטות המסר שמעביר הסרט, אך מרביתן (77 אחוזי טריות) טענו שהאנושיות שלו והמשחק הנפלא של עומר שריף הופכים אותו לשובה לב. אגב, אם אתם בקטע של כוכבי עבר נשכחים חפשו בסרט גם את איזבל אז'אני ("סיפורה של אדל", "הדייר").

פרסים ועיטורים: הסרט זכה בפרס הקהל בפסטיבל ונציה, היה מועמד לפרס הסרט הזר בגלובוס הזהב ואילו עומר שריף יתחרה ביום שבת על פרס הסזאר (האוסקר הצרפתי) לשחקן הטוב ביותר.

במאי: פרנסואה דופיירון, 95 דקות, צרפת, 2003.
 
N.Y. Times: שריף לא איבד דבר מהכריזמה הנוקבת שהפכה אותו לכוכב קולנוע בינלאומי, ועמיתו הצעיר, בילנגר, לא מפגר אחריו. שניהם מפיחים חיים ומעניקים גוון יחודי לסיטואציה מוכרת ונוסחתית למדי.

N.Y. Daily News: הופעתו של עומר שריף מעוררת ציפיות רבות, ולמרבה השמחה, סרטו החם והאנושי של פרנסואה דופיירון עונה על כולן.

Christian Science Monitor: הסיפור סנטימנטלי ודביק, אך המשחק הנוגע והחם הופך את הסרט לפחות מניפולטיבי ממה שהוא יכול היה להיות.
 

החטוף

 
No Good Deed

הפילם נואר חלף ונעלם לו מן העולם, והיום הוא מתקיים בעיקר בפארודיות בפרסומות צעקניות למעדני שוקולד או בסרטי מחווה אקראיים. "החטוף" שייך לסוג השני. בסרט, המבוסס על ספרו של אמן הז'אנר דאשיל האמט ("הנץ ממלטה"), מגלם סמואל ל. ג'קסון את ג'ק פרייר, שוטר בחופשה המתנדב לעזור בחיפושים אחר בחורה צעירה. במהלך החיפושים הוא רואה אישה מבוגרת שנפלה, ומכיוון שהוא בחור טוב לב הוא ממהר לעזור לה להגיע לביתה. זהירות, עולם הפילם נואר קודר ואכזרי, ובו גם זקנות חביבות מהוות סכנה - וכך מתברר שהזקנה שייכת לכנופיית פושעים העומדת לפני שוד ולא מתכוונת לתת לשוטר להרוס את הכל. השודדים קושרים את פרייר לכיסא ומפקידים עליו שומרת (מילה ג'ובוביץ, "האלמנט החמישי"), פאם פאטאל בלונדינית לפי כל הכללים, שאינה שומרת אמונים לאיש.

הכסף מדבר: הסרט יצא בארה"ב למסכים בצנעה שמתאימה יותר לשירות החשאי מאשר לסרט עם כוכבים ידועים ובמאי מוערך, שברזומה שלו סרטים מצוינים, כמו "רסיסי חיים". הוא הרוויח פחות מ-200 אלף דולר לפני שנעלם לספריות הוידיאו.

מדד העגבניות הרקובות: הביקורות המעטות שהספיקו להתפרסם על הסרט מסכימות עם טכניקת השיווק הזו. לטענתן, לטובתם של ג'קסון וראפלסון הבמאי כדאי להעלים את הכישלון הזה כמה שיותר מהר (20 אחוזי טריות וציון ממוצע של 4.1 מתוך 10).

במאי: בוב ראפלסון (הדוור תמיד מצלצל פעמיים, רסיסי חיים), 106 דקות, ארה"ב/גרמניה, 2003.
 
Roger Ebert: "החטוף" אינו עומד בשורה הראשונה של עבודתו של ראפלסון, אבל זהו סרט נואר מותח ודחוס, עם כמה נגיעות מעניינות, בעיקר בכל הנוגע ליחסים המורכבים המתפתחים בין השוטר לפאם פאטאל.

FilmCritic.com: בשלב מסוים בצפייה ב"החטוף", נראה כי לאף אחד מיוצריו כבר לא היה אכפת איך הוא ייראה. גרוע.

One Guy’s Opinion: ניסיון לא מוצלח ליצור פילם-נואר מודרני. התסריטאים זרקו לתוך העלילה כמה מחשבים וטלפונים סלולריים כדי לעשות את כל העסק יותר עכשווי, אך הוא עדיין מרגיש מאובק ומיושן.
 

מאז שאוטר עזב

 
Depuis qu’Otar est parti

הסרט שפתח את "פסטיבל אישה" השבוע מציג את סיפורן של שלוש נשים – סבתא, אם ובת – אשר חייהן סובבים סביב גבר אחד, שעזב. שלוש הנשים חיות בכפר קטן ונידח בגרוזיה, ואילו הגבר, אוטר שמו, קם ונסע לפאריז, ומשם הוא שולח להן מכתבים המספרים על חייו. הקשר הקבוע הזה חשוב בעיקר לאמו של אוטר, הסבתא איקה, שבריאותה הרופפת אינה פוגעת באופייה החזק. כאשר אוטר מת בתאונה בפאריז, האם והבת מתקשות לספר זאת לסבתא, ולכן הן משקרות וממשיכות להעמיד פנים כאילו הוא חי. הן כותבות מכתבים בשמו ומקריאות אותם לאיקה המרוגשת. אולם אין די במכתבים. איקה רוצה לראות את בנה והיא מחליטה לנסוע לבירה הצרפתית לבקרו. למרבה ההפתעה, הסרט מבוסס על סיפור אמיתי, ולכן גם אינו מופץ בגרוזיה – כדי שהסבתא האמיתית לא תגלה את הסוד.

הסרט איטי ומינורי, ממש כפי שהביקורות הצרפתיות אוהבות. אסתר גורינטין בת ה- 91, אשר מגלמת את איקה, זכתה לשבחים רבים ומוצדקים על תפקידה. גורינטין מבקרת בימים אלה בארץ, יחד עם מפיקת הסרט, הישראלית לשעבר יעל פוגל.

פרסים ועיטורים: שלל פרסים ניתנו לסרט זה, כולל 3 מועמדויות בטקס הסזאר המתקרב ופרס שבוע המבקרים בפסטיבל קאן לסרט הטוב ביותר.

במאית: ג'ולי ברטוצ'לי, 103 דקות, צרפת/בלגיה, צרפתית/גרוזינית, 2003.
 
Eye Weekly: דרמה מתוקה-מרירה, שזכתה בצדק בפרסים בפסטיבל קאן. סרט רגיש שפוגע בכל המקומות הנכונים.

Strictly Film School: זהו סרט אופטימי, מאופק, הומוריסטי, נבון, אפקטיבי ומעל הכל אנושי ביותר.

Slant Magazine: הסרט אמור לפעול כמעין אגדה, אך בימויה של ברטוצ'לי אינו שנון מספיק כדי לבצע זאת כראוי. מניעי הדמויות נשארים שטוחים לאורך כל הסרט וחסרים מימד פסיכולוגי עמוק יותר שיצור ההזדהות עימן.
 

בשבועות הקודמים

לפניכם מבחר בקורות על הסרטים שמציגים כעת בבתי הקולנוע ברחבי הארץ, בעזרתן תוכלו להחליט איזה סרט שווה לכם לראות.

צ'ק פתוח, לאהבה אין חוקים, הנעדרת

קולד מאונטן, משחק המושבעים, תשוקה חותכת, זיכרון של דג זהב

תקועים לנצח, הזר, שחקי אותה מותק, אינטרמישן, בית של חול וערפל, טורמולינוס

כל הביקורות, כל הסרטים-

כיצד אתם מגיבים כאשר אתם רואים שמתעללים בבן סטילר בסרטיו – צוחקים בקולי קולות או מתעצבנים ומבטיחים שזה כלום לעומת מה שאתם הייתם עושים לו, אם הייתם פוגשים אותו בסמטה אפלה? האם אתם מאמינים ש"מר איברהים" שיכנע את המהגרים המוסלמים הרבים בצרפת כמה חשוב להיות נחמד וקשוב ליהודים? איזה ז'אנר הייתם רוצים שיחזור – הפילם נואר או המערבון? ואיך זה יכול להיות – סרט גרוזיני בלי מוני מושונוב? בואו לדבר על זה בפורום הקולנוע של נענע
 

אתרים

 

טריילרים

 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by