בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
לג'עג'ע ולהתג'עג'ע 
 
 
אחי רז

אחי רז סבור כי רמת הגימור המפתיעה של "במדינת היהודים" הופכת אותה ללהיט הדוקו-ציוני המעניין ביותר מאז "סוף עונת התפוזים"

 
 
 
 
 
 
 
 
 
האמת, זה פואנטה סאטירית די מחודדת כשלעצמה, העלאת תוכנית תיעודית בעשרה פרקים על תולדות ההומור הציוני בערוץ 1. העובדה שחברת הפקות אלגנטית כמו "מטר" ואנשי מקצוע מעולים כמודי בר-און וענת זלצר משתפים פעולה עם אחד המוסדות הפאתטיים ביותר במדינה הזאת, נכון לרגע זה, יכולה בקלות לפרנס את אחד הפרקים בסדרת ההמשך ל"במדינת היהודים", שהפרק הראשון שלה שודר אתמול (יש לזה הסבר לגמרי הגיוני, אגב: הסדרה הזאת לא יכולה היתה לקום על הרגליים ללא גישה חופשית לארכיונים של רשות השידור).

מה שהרבה פחות מפתיע, לפחות אותי, הוא רמת הגימור של "במדינת היהודים", שעל-פי השעה הראשונה שלה מסתמנת כלהיט הדוקו-ציוני המעניין ביותר מאז "סוף עונת התפוזים" (מוצר איכות נוסף מבית "מטר", אגב). פרק אמש, הראשון מתוך עשרה, עסק במכונני הסאטירה הציונית בימים של טרום המדינה, החל בתיאטרון "הקומקום" של אביגדור המאירי דרך "המטאטא" ו"לי-לה-לו", ועד ההבטחה הצעירה נתן אלתרמן.

במיטב המסורת של "הכל אנשים", שיתוף הפעולה הקודם של בר-און (מגיש פלוס) וזלצר (עורכת ותסריטאית), חמישים דקות של שיעור היסטורי עם פוטנציאל חבוט למדי הוגשו באופן מרענן, נינוח, קולח ונטול הפומפוזיות שמאפיינת כל כך הרבה תוכניות מהסוג שמנצלות קטעי ארכיון ישנים.

מודי משייט בקלילות בין שיחזור המנון "הקומקום" – שנדמה לי שהוא שיר ההיפ-הופ העברי הראשון - לקטעי ראיון מחכימים ולא מייגעים מדי (חוץ מירון לונדון, כמובן), או לגיחה מזדמנת לפינות החמד ההיסטוריות של תל-אביב, ואת העלילה הוא מנווט בקולו הנעים ובשפתו הבהירה, המוליכה גם את אחרון מחוררי הדימנציה של ותיקי רוממה בביטחה בין המהמורות הרבות שזימנו בדרכה של הסאטירה העברית אנשים רעים כמו היטלר או הערבים.

הכישרון הגדול של מודי בר-און, זה שהופך אותו לסוג של גיבור-על מצופה טפלון בשמי הטלוויזיה הישראלית, הוא היכולת הנדירה שלו להפיח חיים בסיפורים שהוא מגולל. בתור צופה הדיוט, אין לי שמץ של מושג באיזה מקום מסתיימת העובדה ההיסטורית ומתחילה משיחת המכחול הנדיבה שלו, שמשלימה את הפרטים והופכת אותם לססגוניים כל כך. ההיגיון שלי אומר שלא יכול להיות שכל הגיבורים שמודי בר-און משיב לחיים בכזה קסם, באמת היו כאלה זוהרים, ושחתיכות הפאזל הקטנטנות של ההיסטוריה באמת התחברו פיקס זו לזו כמו גלגלי שיניים, אבל זה לא ממש משנה לי.

האמת היא שמבחינתי, מה שמודי מספר לי, זה מה שהיה. היכולת הזאת שלו להחיות צ'יזבטים ישנים בשלושה מימדים ובצבעים עזים, היא זו שגרמה לי, למשל, לשמוח כל כך על נפילתו של אביגדור המאירי, הרוויזיוניסט ההונגרי והחלוץ ההומוריסטי, שחטא בנסיונו לשים בפיהם של שחקני "הקומקום" טקסטים אנטי-סוציאליסטיים, חטף מהם פוטש, וסיים את הקריירה שלו כמגיה נאומים בכנסת.

עושה רושם שגם עבודת התחקיר נעשתה שלא כלאחר יד. מהפרק הראשון קופצת לראש דמותו של קשיש חביב שסיפר בחיוך רחב על תפקידו בבירה התרבותית של פלסטינה כחלק מגדוד מגיני השפה העברית - להסתנן להצגות שהתנהלו ביידיש, ולשבש את מהלכן באמצעות שריקות מהיציע. עבודת העריכה המעולה, שמצליחה לזגזג בטבעיות בין סרטי שחור-לבן סרוטים לפיליטונים משוחזרים באדיבות אבי גרייניק, עידן אלתרמן (סחתיין על ביצוע מרגש ל"על פסגת הר-הצופים") וירדן בר-כוכבא, משלימה חבילה טלוויזיונית מקסימה לחלוטין.

בקיצור, כמו שבטח שמתם לב, אין לי ממש מילה רעה להגיד על המיזם המענג הזה. מה שכן, לא כל כך ברור לי איך זה שבעוגת הטלוויזיה המקומית, יש כרגע רק שתי תוכניות ששוות משהו – "במדינת היהודים" ו"עולם הכדורגל" - ועל שתיהן חולש מודי בר-און. זה, נדמה לי, עוד בדיחה יהודית לא רעה בכלל.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by