בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
נ נח נחמ נחמן אינגבר - הדור הבא 
 
 
דנה רוטשילד

דנה רוטשילד מסכמת: רק למי שהגיע למעמד בכיר, כמו איתן גרין, שמורה הקלות הבלתי נסבלת לעשיית סרטים גרועים כמו "חלומו של הנרי"

 
 
 
 
 
 
 
 
 
סרטו החדש של איתן גרין, "חלומו של הנרי", מנסה להתמודד עם תבוסה, החמצה והשאיפה להגשמה עצמית מתוך חיי השגרה. הנרי, מנהל מחסן הציוד בבית הספר לקולנוע, מרגיש שחייו חלפו לידו, מעליו ומתחתיו. אווילים חסרי כישרון – מרצים וסטודנטים כאחד – לא מפסיקים לעשות מסביבו סרטים, בזמן שהוא מתנהל בשוליים הטכניים ואת מיטב היציריות משקיע בתיקון כבלים. במה שנראה כהזדמנות אחרונה לעשות מעשה, הוא מתעקש לנסות ולעשות – סוף כל סוף – סרט משלו.

איתן גרין, שעשה כבר כמה סרטים לא רעים בכלל כמו "אזרח אמריקאי", מתפקד בימינו אלה בעיקר כאחד ממנהלי פסי הייצור של אנשי הקולנוע בארץ. כאחד מבכירי המרצים באוניברסיטת תל אביב, מסקרן לראות מה יש לאיש לומר על קולנוע, עשייה, הגשמה עצמית והסטודנטים עצמם. נקודת המוצא מעוררת אמפתיה: איש אקדמיה שמנסה לעשות סרט על התאווה לקולנוע כפי שהיא בוקעת מתוך חיי שגרה אפרפרים, וההשוואה בין הטכנאי הנרי לטכנוקרט גרין נראית על פניה כבלתי נמנעת.

לפי איך שזה נראה אחרי שעה וארבעים ושתיים דקות שחלפו בעצלתיים, דווקא מעמדו הבכיר בתעשיית הקולנוע הוא זה שחירב לגרין את הסרט – אנשים בטח פחדו להעביר ביקורת, להציע הצעות לשיפור או קיצוצים עלילתיים. במילא, כך חשבו, גרין מסוחבק עם בכירי מבקרי הקולנוע בארץ (אורי קליין מ"הארץ" ציין שגרין הוא חברו הטוב זה שלושים שנה, ואז פצח בסדרת סופרלטיבים) וכולם ירפדו אותו בביקורות חיוביות ולא משנה מה. אחרי הכל, די קשה להיות איש קולנוע, ואף אחד לא רוצה להסתבך עם האיש שיכול להוריד את השאלטר על תקציבי ההפקה. במדינה שבה אנשים צריכים לירוק דם כדי לעשות סרט, בדרך כלל למי שכבר עושה את המעשה יש משהו להגיד. לגרין אין את המגבלה הזאת – דברים כמו תקציב באים לו בקלות יחסית – וכך הוא הצליח לעשות סרט שלם ללא תאווה של ממש, ללא אמירה וללא עלילה קוהרנטית שיכולה לנפק רגע או שניים של חסד קולנועי.

בהתחלה זה דווקא לא נראה כל כך גרוע: מנשה נוי (שהמשחק המעולה שלו הופך את הסרט לנסבל יחסית) בתפקיד הנרי הולך לאיבוד בתוך חיי שגרה שנוגעים בזוהר מלמטה, מהצד של המצלמות, פנסי התאורה והמיקרופונים. הוא מגדל ילד דכאוני שמנסה להתגבר על מות אמו, תינוקת טרייה ומצווחת ואשה קסומה, יפה ואוהבת שתומכת בבעלה לאורך כל הדרך. מהרגע שהנרי מחליט לעשות סרט, לאחר ויכוח עם אחד המרצים הנפוחים (נחמן?), מתחיל "חלומו של" להראות כבליל של גחמות תסריטאיות שלא מובילות את העלילה לשומקום: אשתו של הנרי נוסעת למוסקווה עם התינוקת; הילד שלו מתחרפן; מאי שם מופיעה סטודנטית נכה עם אח מטורף וביוגרפיה לא ברורה ומציעה לו תסריט; אלוף עבר ברכיבת אופניים שהפסיד בשניה את כל עולמו מתייצב בדירתו; ואסי דיין לא מפסיק להתחמק ממנו. כל קו עלילתי שכזה לא זוכה לפיתוח ראוי, מוביל למבוי סתום ולא מספק ולו שיא רגשי אחד.

את סרטו עושה הנרי בעזרתם האדיבה של הסטודנטים, לאחר שאנשי התעשייה והאקדמיה שעמם הסתחבק במשך השנים הפנו לו עורף. הסטודנטים, בעיניו של גרין, הם כנופיה עילגת וחסרת מעוף שנראית כאילו נולדה במוחו של פרסומאי שניסה לאפיין שינקינאיזם מהו. יש את הסתומה עם הקיבעון המיני; איש השאנטי בעל כושר הארגון; צלם יפה בלורית וחסר אישיות; וימי ויסלר מהבילויים, שלא ברור איך נתן את ידו למפגן כזה של שטחיות וחוסר אמירה (אולי הוא טרם סיים את החובות להשלמת התואר). כולם טובי לב ואוהבי קולנוע, אך שטותיים וחסרי קווי אופי.

קו עלילה יחיד שמצליח להחזיק שמץ של אמינות הוא מערכת היחסים בין הנרי לבנו בן ה-13. לרגע נדמה שמשהו רגיש ומורכב מתחיל להתרקם, אבל הוא מיד נבלע בבליל ההתרחשויות השטחיות ובשורה של קלישאות שאינן במקום.

קצת עצוב, מה שקרה לאיתן גרין. הייתי רוצה לחשוב שהקלות הבלתי נסבלת של עשיית סרטים למי שהגיע למעמד בכיר היא האשמה במפגן השטחיות. שאולי גרין פשוט ניסה לעשות את ה"שמונה וחצי" שלו, ויצא לו ארבע. אבל אני חוששת ממשהו חמור יותר: שגרין, כמו הנרי, הוא בסך הכול טכנאי – קצת מדכא כשמדובר באחד מבכירי הקולנוע בארץ. איש שאין לו הרבה מה לומר, אבל הוא מתעקש לומר זאת בכל מקרה.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by