בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
"מבקר מוסיקה, אדוני השוטר" 
 
 
אחי רז

אחי רז ראשון כרגיל עם הביקורת על החדש של זירו 7 (לא משהו), ומפרגן גם בחדש של מלואו, אוספי אלקטרו-דיסקו-פאנק ושתי מחוות לארתור ראסל

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
Zero 7: When It Falls
(Ultimate Dilemma)

לא מזמן עצרו אותי ואת איתי שוטרים באמצע אלנבי, וחיפשו עלינו סמים. הכי לגיטימי. במהלך החיפוש שאל אותי אחד השוטרים - השוטר הטוב, ליתר דיוק - במה אני עובד, אז אמרתי שאני כותב על מוסיקה וככה. הוא חייך חיוך דק מאוד והתחיל להגיד כמה זה קל לכתוב ביקורות, ואיך כל אחד יכול לעשות את זה, והתחיל להביא מובאות ביקורתיות משלו שאילתר על המקום. נאלצתי להסכים שזה באמת לא כזה מסובך. כאילו שלא כל אחד יכול להיות שוטר.

נזכרתי בתקרית הזאת בגלל האלבום החדש של זירו 7, שדי מסבך אותי וקצת מחזיר את הכבוד למשרת המבקר. כמתבקש מאלבום שני, "When It Falls" הוא די עלוב, אם לשים את הקלפים על השולחן, אבל לא קל לשים את האצבע על מה בדיוק הופך אותו לכזה. הרי רק לפני שלוש שנים הוציאו זירו 7 תקליט בכורה מצויין שמיצב אותם כתשובה הבריטית הנכונה ביותר לאייר ואף יותר מזה. ההיגיון אומר שמי שהוכיח פעם אחת שהוא יודע מה הוא עושה, אמור לדעת גם איך לעשות את זה עוד פעם, או לפחות לדעת מתי זה לא הולך לו; מי אני שאסביר לו מה לא בסדר אצלו? בחיים שלי הרי לא תפעלתי פנדר רוהדס.

ובכל זאת אנסה, אם לא לטובתם של הנרי בינס, סאם הארדייקר ושותפיהם לעשייה, אז לפחות למען משטרת ישראל. קודם כל, הצליל לא התעדכן במילימטר מאז "Simple Things" של 2001, וזה לא שדברים לא זזו מאז באזורי הצ'יל והסול בבריטניה, ע"ע בלו סטייטס, ספייסק או ברודוואי פרוג'קט, למשל. אבל זה שולי, כי אם השירים היו מצויינים, לא הייתי מעיז להוציא מילה. הבעיה המרכזית היא שרוב החומר החדש דלוח ברובו כבר משלב הכתיבה, ובעיקר משווע ללב קצת יותר רחב. "Warm Sound", למשל - לא תגידו עוד טראק, אלא השיר שפותח את האלבום - הוא שיבוט קהה, סינתטי ונטול-אדג' של אחיו הגדולים מתחילת המילניום, ולא יעזור גם קול המלאבי הממיס של מוזס. וככה זה נמשך כמעט לכל אורך הדרך.

אפשר לחפור גם מכאן כמה קטעים מקסימים (הסינגל "Home" הוא לא אחד מהם) – "Over Our Heads" היפה ו-"Look Up" המעט גרובי די מסכמים את הפרק הזה באלבום – אבל כל השאר די משוועים לאיזו זריקת מרץ, איכות או נשמה, ובמקרים קשים במיוחד, לשלושתם גם יחד. כמו שזה נראה כרגע, בכל מקרה, הרפליקות של זירו 7 גמרו את הסוס.
 
 
Mellow: Perfect Colors
(Atmospheriques)

והרי דוגמה שהגיעה זה עתה לאיך עושים זאת נכון יותר; למרבה המבוכה, היא שוב מגיעה מהצד הלא נכון של התעלה. למרות שהם בסביבה כבר די הרבה זמן (משהו כמו 7 שנים), "Perfect Colors" הוא בסה"כ האלבום השלישי של מלואו, אחרי "Another Mellow Spring" מ-2001 והפסקול לסרט הבכורה הקאלטי של רומן קופולה (בן ואח של), "CQ".

לא אכביר פה במילים, מפני שהדריל כבר מוכר. קטעי פופ מלוטשים וכתובים נהדר עם הפקה שלא מתיימרת להביא את הבשורה, אבל משרתת יפה מאוד את המוסיקה. זו מתחילה איפה שסיד בארט הפסיק (קטע הפתיחה הוא לגמרי פינק פלויד של תקופת "Meddle"), מחליפה כיפים עם הרוק המתקדם מהצד הפחות מחייב, ומקנחת בבל וסבסטיאן ואייר. תכלס, הכל פה די גנוב ממקומות אחרים, וכל שורה מביאה עמה משב רוח ממוחזר, אבל האוויר מתוק לאללה, אז אני לא רואה שום סיבה להתלונן.
 
 
Ivan Smagghe: Death Disco
(Eskimo)
Variou Artists: Nag Nag Nag
(React)

שני אוספים שיורקים ושותים אל ומאותה באר, פחות או יותר, רואים החודש אור באנגליה ובבלגיה, ושניהם מזריקים לא מעט שמחה ללב. איוון סמאג' הצרפתי (ויתקנו אותי הפרנקופילים בתעתיק), אסמכתא רצינית בכל תחומי האלקטרוניקה בצרפת, בעל תוכנית רדיו מצליחה, די-ג'יי ויוצר, הפועל בעיקר תחת השם בלאקסטרוב, הוא היד המכוונת שמאחורי "Death Disco", קלחת מוצלחת מאוד של מקצבי אלקטרו, דיסקו ופאנק רוחשים, הרואה אור בלייבל "אסקימו" (שמוציא גם את סדרת "Serie Noire" המעולה, שפועלת באותן טריטוריות בערך).

הוא נפתח עם קטע אפל ומפיל למדי של האוס אוף פיקס הבריטים, שהוציאו בשנה שעברה את הבכורה שלהם בלייבל של המועדון הברלינאי טרזור, וממשיך, בין השאר, עם רמיקס של גוס גוס ל"In The Night" הישן והטוב של ראלפי רוסאריו, "Get Real" האפּרי בטירוף של פול ראת'רפורד (מפראנקי גואז טו הוליווד), צ'יקס און ספיד הבלתי נמנעות - שאי אפשר להזיז היום רגל בלי לדרוך על אחת מהן, הפעם במיקס של צ'יקן ליפס המבריקים - ומקנח בטיגה, שמעלה באוב קטע קדום מאוד של דרינקינג אלקטריסיטי. מאוד מהנה וחכם, אך עם זאת, בלי חוכמות.

טיגה גם פותח את האוסף הכפול של הליין הלונדוני הכה-מפומפם 'נאג נאג נאג' (על שם הלהיט הגדול של קבארט וולטייר, שלא דופק נפקדות, כמובן), שמחייה בבירה האנגלית את שנות השמונים על גרורותיהן מדי יום רביעי בשבוע. 27 קטעים פה, חלקם קלאסיקות אימים, חלקם סתם קלאסיקות, וחלק מאיימים להיות כאלה יום אחד. מהווירג'ין פרונז והבאוהאוס ("Kick In The Eye" הגדול; התעלמו לרגע מההיכרות המוקדמת ותגידו שזה לא יצא עכשיו מהמרתפים של DFA) ועד סווייזאק וכן, שוב החתיכות על האמפיטמינים.

בגזרת הפנינים הממוחזרות, יש לשים לב לחידוש המרנין של אדמסקי ל"I am The Fly" של ווייר וגירסת האלקטרו של סופרפיצ'ר ל"Baby's On Fire" של בריאן אינו, ובסקציית פנינות הנוסטלגיה ל"No GDM" (הידוע גם כ'תל אביב, האד א סניף') של ג'ינה X פרפורמאנס, "Back To Nature" ההכרחי של פאד גאדג'ט, "Soldier Soldier" של שפיץ אנרג'י, וכמובן "דר מוסוליני" של DAF. בקיצור, חבל לפספס.

עדכון של שנייה לפני הסגירה: עד כמה שזה נשמע מופרך, ממש ברגעים אלה רואה אור ב-EMI אוסף נוסף בשם "Death Disco", שדווקא קרוב יותר ברוחו לקומפילציה של נאג נאג נאג. בין המככבים: PIL, גאנג אוף פור, הוון 17, ת'רובינג גריסל, יומן ליג, ריפ, ריג אנד פאניק ו-XTC. הבנתם את האווירה.
 
 
Arthur Russell: The World Of Arthur Russell
(Soul Jazz)
Arthur Russell: Calling Out Of Context
(Rough Trade)

ארתור ראסל - הצ'לן, האוונגארדיסט, הפואטיקן וחלוץ הדיסקו וההאוס האמריקאי שמת מאיידס לפני 12 שנה - זוכה בתחילת 2004 לרנסאנס די מפתיע אך גם מאוד הכרחי, עם שני אלבומים המוקדשים לו שיוצאים כמעט במקביל. הראשון שבהם, "The World Of Arthur Russel", רואה אור בלייבל המופלא "סול ג'אז", ומאגד 11 מהקטעים שהקליט ראסל במשך השנים – חלקם גם תחת שמות אחרים – המייצגים במידה לא מאוזנת את הקריירה שלו, ומבליטים את כישרונו המדהים בחיבור קטעים מורכבים לרחבות הריקודים על חשבון היצירות האישיות והמינוריות שלו, שלא נשמעות כמו שום דבר אחר שאתם מכירים. שני הטראקים המוכרים ביותר שלו, "Go Bang" ו"Is It All Over My Face", מוגשים כאן בחסות הרמיקסים של פרנסואה קיי ולארי לוואן (בהתאמה), לצד עוד כמה וכמה קטעים נהדרים שנשמעים טריים להחריד גם בשנייה זו.

הליקוט השני במחווה הפתאומית, "Calling Out Of Context", מוקדש לשנותיו האחרונות של ראסל, וכולל 12 שירי פופ עקום ומרוטש שהקליט בין השנים 1985 ל-1990. על פניו זה פופ, שאולי מזכיר במידה מסויימת עד מתונה את הטוקינג הדס, אבל השירים האלה – במילים, בתיזמור ובמקצבים - מסרבים לחלוטין להיכנע לכל סוג של תיוק. ואף על פי כן, למרות שמדובר באוונגארד טהור, השירים של ראסל יפים ונוגעים, ולחלוטין מכניעים. להשלמת החוויה, חובה לחפש ואף להוריד את "World Of Echo" שלו מ-86', שהוא אולי הדבר הכי יפה ומדהים ששמעתי בתקופה האחרונה.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by