בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
זבל מי שלא בוכה 
 
 
עדו פלוק

עדו פלוק מבקש מכם לזרוק את הציניות בכניסה ל"סיפורי דגים", ואז להתכונן לחווייה משמעותית

 
 
 
 
 
 
 
 
 
בספר הקולנוע שלי, שמו של טים ברטון היה כבר מחוק. אחרי העינוי שהיו "סליפי הולו" והרימייק ל"כוכב הקופים", כבר לא ציפיתי ממנו לכלום ופתרתי אותו כאחד מהיוצרים האלה שמביימים כמה יצירות מופת (ברטון חתום על "ביטלג'וס", "המספריים של אדוארד" ו"אד ווד") ולאחר מכן ממשיכים בקריירה עבשה ומשעממת (כמו רידלי סקוט, למשל). ברטון, שהתחיל את דרכו כמעצב תפאורה, גם לא זכה אצלי להערכה מיוחדת על ההישגים האמנותיים של סרטיו היפהפיים: אם הסיפור גרוע, גם אלף פרשים חסרי ראש לא ישכנעו אותי שמדובר בסרט טוב. לכן "סיפורי דגים" היה הפתעה ענקית.

זה סיפור די פשוט, לכאורה: כשאביו נופל למשכב, מגיע וויל (בילי קרודאפ) לבקר אותו לאחר שנים של נתק בין השניים. הבן כועס על האבא, כיוון שהוא מרגיש ששום סיפור שהאב סיפר לו אינו אמיתי ושהוא לא באמת מכיר את אביו. ובכל זאת, הוא מחליט לתת לו סיכוי אחרון, ומבקש ממנו לספר לו את סיפור חייו. האבא מתעקש ומספר לו את רצף הסיפורים אותם סיפר לו בכל אותן שנים: סיפורי אגדות פנטסטיים, בסדר גודל של האחים גרים, בכיכוב ענקים ומכשפות ושודדי בנקים. בסופו של דבר, מקבל הבן את אביו ומצליח להבין אותו, ואפילו לשפוך קצת אור על חייו. הוליוודי קלאסי? לא אכחיש זאת.

אבל העיקר ב"ביג פיש" אינו סיפור המסגרת והיחסים בין האב והבן – ואתם תצטרכו להאמין לי ולצלוח עשרים דקות דביקות של אקספוזיציה כדי להגיע לשם - אלא האגדות עצמן. בתוך עולם הזכרונות שלו, בונה האב (שבאגדות, כמו באגדות, פתאום נהפך לאיאן מקרגור) סיפור מקסים ומרגש, שמצטט אין ספור אגדות עם (ענק שמתגלה כבעל לב זהב, מכשפה שגרה בקצה העיר, עכבישי ענק ועצים רוחשי רע, עיירה שכל המגיע אליה לא רוצה לעזוב ועוד ועוד), עוקב באופן ציורי אחר ההיסטוריה האמריקאית משנות החמישים ומצייר בסופו של דבר מסר סופי פשוט: בדיוק כמו דמותו האפרורית, הכל-אמריקאית של ווילי לומן ב"מותו של סוכן", כך גם אדוארד בלום (האב החולה) הוא אדם לכאורה משעמם שחייו עברו ללא שום התרחשות "מסעירה" או 15 דקות של תהילה. זה האדם הממוצע מהרחוב, זה שאף אחד לא מתייחס אליו אבל דווקא בהוליווד אוהבים לכתוב עליו סיפורים.

"ביג פיש" יוצא דופן משאר הסיפורים האלה משום שהוא מראה כיצד בכל אחד מאיתנו צפונה מיתולוגיה שלמה של סיפורים שאנחנו יוצרים, סיפורים שהופכים את החיים שלנו לראויים גם אם באופן אובייקטיבי מדובר בשעמום גמור. כלומר: אין צורך במאורע מסעיר שישנה את חיינו ויהפוך אותם לראויים (ראויים לסיפור שייכתב עליהם או לסרט שייעשה עליהם), מספיק להסתכל עליהם מהזווית הנכונה. קאט סטיבנס סטייל.

כשסוף סוף מתייצב ברטון לצד סיפור עלילה ראוי, אין מוכשר ממנו להביא אותו לחיים, בעיקר כשמדובר במימד הפנטסטי של האגדות - שהוא בעצם העולם היחיד בו הסרטים של ברטון התקיימו מאז ומעולם. העיצוב האמנותי, הציוריות והאסתטיקה, כולם בשליטה מקסימלית של המאסטרו, מדהימים באמת. אפילו המשחק מצויין, כשלצד מקרגור וקרודאפ שכבר הזכרתי עומדים ג'סיקה לאנג, הלנה בונהם קארטר, סטיב בושמי ודני דה-ויטו.

בכניסה ל"ביג פיש" עשו עמו חסד אחד. זרקו את הציניות שלכם לפח. זה קשה, אני יודע. מאוד פשוט לחסום את הסרט המתקתק הזה ממרכז העצבים הרגשיים ולהמשיך ולגחך על עלילה בלתי אפשרית, סוחטת רגשות, משתמשת בקצווי סיפור שחוקים שכבר שמעתם בעודם בעריסה. אם רק תצליחו לחסום את המחשבות האלה ולהגיע לסרט הזה כאילו אף פעם לא עשיתם מילואים בעזה או הבנתם שאהבה זה דבר יחסי, זו עלולה להיות חוויה משמעותית מאוד. אפילו אדי וודר, סולן פרל ג'אם (ששיר חדש שלהם מלווה את הכתוביות), בכה בהקרנה.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by