בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
בואי, אני יעשה לך פרפר 
 
 
אידן סגל

אידן סגל עם סט ביקורות מרחבי הרשת על הסרטים החדשים שעולים השבוע בבתי הקולנוע: "אפקט הפרפר", "21 גרם", "סיפורי דגים" ועוד

 
 
 
 
 
 
 
 
 

אפקט הפרפר

 
The Butterfly Effect

לאשטון קוצ'ר נמאס מהתדמית של היפה המטופש, מהירידות המתמידות עליו ועל חברתו המבוגרת דמי מור בכל תוכניות האירוח, ומהשמועות על אותו במאי שפיטר אותו ואמר לו לקחת שיעורי משחק. הוא החליט להוכיח שהוא מסוגל לשחק תפקיד דרמטי בסרט מתח אלים, שאפילו נקרא על שם עיקרון של תיאוריה מדעית. עמוק.

קוצ'ר מגלם את אוון, סטודנט לפסיכולוגיה שקטעים שלמים מילדותו נמחקו מזכרונו. וטוב שכך, כיוון שהם כללו מוות, פדופיליה ואירועים אכזריים נוספים. יום אחד מגלה אוון שהוא יכול לחזור לאותם קטעים מחוקים ולשנות אותם, רק שאז משתנה כל העולם סביבו, ולא תמיד לטובה. אגב, הדרך בה אוון חוזר לעבר היא לא בעזרת מכונית או חור תולעת, אלא על ידי קריאה ביומן שניהל כילד. אשטון קוצ'ר קורא? זהו באמת שינוי תדמית.

מדד העגבניות הרקובות, שמאגד ומשקלל את הביקורות השונות: הביקורות כהרגלן לא הטיבו עם קוצ'ר וסרטו (ציון ממוצע של 4.8 מתוך 10). חלק ירדו עליו, ואחרות התמקדו בחורים שמצויים בתסריט ובקשר הקלוש שבין הסרט לתאורית הכאוס, ממנה הוא שאב את שמו.

הכסף מדבר: לקהל אכפת פחות מקוהרנטיות בעלילה או מאיכות המשחק. הוא בא ליהנות, ואכן, אם מתייחסים לסרט כאל עוד סרט אימה אדיוטי, הוא מהנה למדי. מעל 53 מיליון דולר נכנסו לקופות בארה"ב וזה בסרט בעל תקציב של 13 מיליון בלבד.

במאים: אריק ברס, ג'יי. מקיי גרובר, 113 דקות, ארה"ב, 2004.
 
Seattle Post Intelligencer: קוצ'ר רוצה כל כך שיקחו אותו ברצינות שזה כואב (לא, לגדל זקן זה לא ממש עוזר). הסרט בנוי על קונספט גימיקי רעוע, שחוקיו משתנים בהתאם למה שמתאים באותו רגע בעלילה.

Portland Oregonian: למרות חורים בעלילה ודמויות לא מפותחות' "אפקט הפרפר" אינו בזבוז זמן מוחלט, והוא עוזר לשחקן מוגבל כמו קוצ'ר לשפר מעט את המוניטין שלו. בשורה התחתונה: בינוני, אך לא מביך.

Roger Ebert: ניתן להנות מ"אפקט הפרפר", אך עד גבול מסוים. הגבול הזה מגיע הרבה לפני סוף הסרט, כאשר השינויים הופכים רבים מדי והעלילה נמתחת הרבה מעבר לפוטנציאל שלה.
 

סיפורי דגים

 
Big Fish

לעת זקנה, נוטים אנשים לשוב ולהיזכר בחוויותיהם מעברם, מהימים הרחוקים, כשהם היו צעירים והעולם היה שונה. כך גם אד בלום (אלברט פיני הותיק והמשובח), אולם כיוון שהוא גיבור סרט של טים ברטון - במאי בעל דמיון פורה ואהבה עזה לפנטסטי – העולם שבו הוא נזכר מלא בסיפורי אגדות וקסם, ולכן הוא משונה מדי עבור בנו (בילי קרדאפ, "כמעט מפורסמים"). זה כועס על אביו שחי לו בעולם דמיוני ובוחר להתעלם מהמציאות.

כאשר אד נמצא על ערש דווי, חוזר הבן הביתה לבקשת אמו (ג'סיקה לאנג) ונחשף שוב לחוויות העבר השקריות של האב על מפגשיו עם מכשפה, איש זאב, זוג תאומות סיאמיות, קרקס מופלא ודג גדול מאוד. בעוד הסיפורים הצבעוניים נרקמים למול עיני הצופים (כשיואן מקרגור מגלם את בלום הצעיר) מתברר לבן שאלו אמיתיים לא פחות מהמציאות.

מדד העגבניות הרקובות: מרבית המבקרים (75 אחוזי טריות) הכתירו את הסרט כדבר הטוב ביותר שיצא תחת ידיו של ברטון, אולם כמו הבן, לא כולם נשבים בסיפורי הפנטזיה האלה.

הכסף מדבר: ברטון ביים כמה שוברי קופות בחייו, אך היה ברור ש"סיפורי דגים" האיטי והמשונה לא יהיה אחד מהם. אך אל תטעו, למרות התקציב הגבוה, 70 מיליון דולר, הסרט יחזיר את ההשקעה בו (הרוויח 65 מיליון עד כה).

פרסים ועיטורים: טקס האוסקר, להזכירכם, יערך השבוע בלילה שבין יום ראשון לשני, ולכן הוא יוזכר השבוע מספר פעמים. "סיפורי דגים", לעומת זאת, קיבל מועמדות אחת בלבד, על הפסקול אותו חיבר שותפו הקבוע של ברטון, דני אפלמן.

במאי: טים ברטון (סליפי הולו, המספריים של אדוארד), 125 דקות, ארה"ב, 2003.
 
 
Chicago Tribune: אזהרה - הסרט כה מוזר ויוצא דופן עד שקהל המחפש סיפור קונבנציונלי יותר, עלול לחוש שלא בנוח. אבל לפעמים צריך סבלנות בשביל לתפוס דג גדול ומשובח במיוחד. "סיפורי דגים" אכן מצדיק זאת.

Rolling Stone: ברטון מצא סוף סוף סרט שמאתגר ומעמיק את כשרונו הויזואלי. אין מתאים יותר מהבמאי של "באטמן" ו"המספריים של אדוארד" לספר את סיפורו של אדם שמוצא בפנטזיה אמת גדולה יותר מבמציאות הפשוטה.

L.A. Weekly: קו העלילה בהווה מרגיש חסר חיים ולהט, כאילו ברטון החליק אותו מהר כדי להגיע למה שבאמת עניין אותו, עולם הפנטזיה הסוריאליסטי והילדותי - אך גם חלק זה מאכזב ומרגיש כמו חיקוי מקוטע של פליני.
 

שלישיית בלוויל

 
Les Triplettes de Belleville

שלישיית בלוויל היו בעברן, על פי סרט האנימציה הצרפתי המטורף והמקסים הזה, הרכב זמרות מצליח שהופיע על במות יוקרתיות לצד פרד אסטר ונגן הגיטרה האגדי ג`אנגו ריינהארט. כיום הן זקנות מקומטות הגרות בעיר בלוויל (גירסה מעוותת במיוחד של ניו יורק) וניזונות מתפריט מגוון, המורכב כולו מצפרדעים.

אבל לא בהן הסרט עוסק, כי אם בסבתא עיקשת אחת ובנכד שלה, שלו העיניים העצובות ביותר בעולם. הסבתא גידלה את הנכד בביתה הצנוע מאז התייתם מהוריו בגיל צעיר, והיא עושה הכל כדי שיהיה מאושר. היא מוסרת לידיו כלב בעל אובססיה לרכבות ומסייעת לו לההפך לרוכב אופניים מקצועי המתחרה בטור דה-פרנס, אולם אז מגיעים אנשי המאפיה וחוטפים את הנכד בעיצומו של המרוץ. הסבתא והכלב חוצים את כל העולם, עד לעיר בלוויל, רק כדי להציל אותו.

מדד העגבניות הרקובות: הסכמה גורפת – כמעט כל המבקרים (94%) נשבו בקסמם של הציורים הגרוטסקים, הדמיון השופע, המוסיקה המדבקת והדרך בה הסרט מעביר סיפור עשיר ושלם כמעט מבלי להשתמש במילים. הציון הממוצע - 8.6 מתוך 10.

פרסים ועיטורים: אחת הקטגוריות המעניינות ביותר בטקס האוסקר הקרוב (פעם שנייה במדור) היא זו של הסרט המצוייר הטוב ביותר, בו מתחרים הטכנולוגיה וההומור ההוליוודים של "מוצאים את נמו" עם הניסיוניות הצרפתית של "בלוויל". "שלישיית בלוויל" מצדו מחזיק כבר בפרסים רבים מפסטיבלים וטקסים שונים ומתחרה גם על האוסקר לשיר הטוב ביותר.

הכסף מדבר: "שלישיית בלוויל" הרוויח עד כה מעט מעל 10 מיליון דולר ברחבי העולם, שזה לא מדגדג את מאות המיליונים שעשה "נמו", אבל לא רע לסרט צרפתי משונה, כמעט ללא מילים.

במאי: סילבאן שומה, 80 דקות, צרפת/קנדה, 2003.
 
N.Y. Times: סגנונו של שומה מושפע ממגוון אמנים ויוצרים, אך הוא ייחודי מכדי שניתן יהיה לקטלג אותו. "בלוויל" הוא ככל הנראה הסרט המוזר של השנה - נע בין מתיקות וזדוניות, תמימות וגרוטסקיות, הומור מזמין וקדרות מאיימת. מקומו בפנתיאון האנימציה מובטח.

Boston Globe: כל מה שצריך הצופה על מנת להנות מ"שלישיית בלוויל" הוא אהבה למוזר ולנפלא. ציוריו של שומה נמשכים ליופי הטמון בעליבות החיים ובפעולות השגרתיות ביותר.

N.Y. Daily News: "שלישיית בלוויל" הוא סרט אנימציה מטורף ומענג, שאיננו דומה לשום דבר אחר שיצא לכם לראות – וזהו סוד קסמו.
 

21 גרם

 
21 Grams

הרבה סבל, כאב, צער ויגון יש בסרטו החדש דובר האנגלית של אלחנדרו גונזלס איניאריטו, הבמאי המקסיקני שזכה לתהילת עולם לפני כשלוש שנים עם "אהבה נושכת". כמו בסרט ההוא, גם כאן העלילה נקצצה דק דק ועורבבה היטב כך שסדר הזמנים מעורבל לחלוטין – הסרט מתחיל באמצע, נמשך עם הסוף, מוסיף עוד קצת מההתחלה ומסתיים בסיכום כללי של הכול. הכל ברור, יש שאלות?

כיוון שכך, יוסגר כאן רק תמצית העלילה באופן הבסיסי ביותר, וגם זה בגדר ספויילר, שתדעו. ובכן, תאונה קטלנית מפגישה בין נרקומנית שנגמלה לטובת משפחה (נעמי ווטס, "מלהולנד דרייב"), פושע שחזר למוטב בעזרת אלוהים וישו שליחו (בניסיו דל טורו, "טראפיק") ואדם גוסס, שניצל מהמוות הודות לתרומת לב פתאומית (שון פן).

מדד העגבניות הרקובות: אין דבר שהמבקרים האמריקאים אוהבים יותר מסרטים כבדים ועגמומיים. 79 אחוזים מהמבקרים אהבו את הסרט המדכא הזה ונתנו לו ציון משוקלל של 7.9 מתוך 10.

הכסף מדבר: הסרט הכניס סכום סביר של מעט מעל 30 מיליון דולר ברחבי העולם, עם תקציב של 20 מיליון.

פרסים ועיטורים: אוסקר פעם שלישית. שחקנים המגלמים דמויות מיוסרות אהובים במיוחד על חברי האקדמיה וב"21 גרם" ניתן למצוא מספיק יסורים לחמישה טקסים. וכך, נעמי ווטס מועמדת לשחקנית, בניסיו דל-טורו לשחקן המשנה, ורק דמותו הגוססת של שון פן הפסידה את המועמדות לדמות האב השכול שגילם ב"מיסטיק ריוור".

במאי: אלחנדרו גונזלס איניאריטו (אהבה נושכת), 125 דקות, ארה"ב, 2003.
 
Washington Post: באמצעות מבנהו הלא כרונולוגי של "21 גרם", אומר לנו איניאריטו שהחיים אמנם נראים לעיתים כאוסף מקרי של אירועים וגזרות גורל שרירותיות, אך בסופו של דבר הם בעלי היגיון פנימי עמוק ונסתר מעין. סרט חכם ופרובוקטיבי, ומעל הכל, רציני.

N.Y. Daily News: בעונת החורף שבה הסרטים קודרים יותר ויותר, מגיע הסרט הטוב והאפל מכולם. איניאריטו שובר את הסיפור המורכב של "21 גרם" לחתיכות, והתוצאה היא יצירה על תקווה וגאולה, שגדולה יותר מסך חלקיה.

Premiere: איניאריטו הוא קולנוען מוכשר עם לב גדול, אך סרטו החדש הוא הגות מייגעת יתר על המידה על החיים והמוות. הסרט מחליף 'עומק' ב'כבדות ראש'. היה מתאים יותר לקרוא לו "16 טון".
 

אמא שלי אוהבת נשים

 
A mi madre le gustan las mujeres

שם הסרט לבדו מסגיר את כל סיפור העלילה – אמא של שלוש בנות ספרדיות (את הבכורה מגלמת לאונור וטלינג, "דבר אליה") אוהבת נשים. והוי, כמה שזה מביך אותן. איך הן יוכלו בכלל להראות את פניהן בציבור כשלדייט של האישה שהביאה אותן לאוויר העולם יש שדיים? הפיתרון, כך הן חושבות, הוא פשוט – צריך להכיר לחברתה של אמן את הגבר הנכון, פסנתרן מוכשר ונאה כמוה. כך החברה תתאהב בפסנתרן, האם תשאר לבדה, הן ינצלו מהמבוכה – וכולן, כמעט, יהיו מרוצות.

פרסים ועיטורים: כל מיני לא מוכרים (לטיניים) ומועמדות לגויה.

במאיות: דניאלה פג'רמן, אינס פאריס, 96 דקות, ספרד, ספרדית/צ'כית, 2002.
 

בשבועות הקודמים

לפניכם מבחר ביקורות על הסרטים שמציגים כעת בבתי הקולנוע ברחבי הארץ, בעזרתן תוכלו להחליט איזה סרט שווה לכם לראות.

ואז הגיעה פולי, הנעדרת, חלומו של הנרי, מר איברהים, החטוף, מאז שאוטר עזב

צ'ק פתוח, לאהבה אין חוקים, הנעדרת

קולד מאונטן, משחק המושבעים, תשוקה חותכת, זיכרון של דג זהב

כל הביקורות, כל הסרטים-

מספר תהיות לכבוד האוסקר הקרב: מי אתם רוצים שיזכה בסרט האנימציה – בני האדם השותקים ב"בלוויל" או הדגים הפטפטנים ב"נמו"? האם הסבל משתלם והשחקנים שכה הטיבו לבכות בסרטי דכאון כמו "21 גרם" יזכו לחייך על בימת הנואמים? והאם בנו העתידי של אשטון קוצ'ר ישמע ממנו בעוד שנים רבות את הסיפור המופלא והפנטסטי על הפעם ההיא, בה הוא זכה באוסקר?
בואו לדבר על זה בפורום הקולנוע של נענע
 

אתרים

 

טריילרים

 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by