בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
אלוהים מת להתחנזל 
 
 
אחי רז

אחי רז מפמפם את ג'וניור ג'ק, מציג את אול נייט רדיו, נגנב מהבחירות של טורין ברייקס ומתפנה לשוטט באיזורים האבסטרקטיים של הג'אז המודרני והאלקטרוניקה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
Junior Jack: Trust It
(Defected)

כמה גבוהי מצח אולי סבורים אחרת, אבל אני לא מרגיש צורך להתנצל על זה שאני חושב ש"E Samba" הוא קטע מצויין, וש-"Trust It", אלבום האמן הראשון של המפיק האיטלו-בלגי ג'וניור ג'ק, הוא יופי של אלבום. זה אולי לא בייסמנט ג'אקס, בעצם בטוח שזה לא בייסמנט ג'אקס, אבל בייסמנט ג'אקס יש רק שניים.

ג'וניור ג'ק, שנראה קצת כמו גירסת ההאוס לפרנצ'סקו טוטי, בהחלט ניחן באוזן טובה, ונותן תמורה לאגרה כמו החלוץ הרומאי. המיקס הפרחחי של באסים שמנים, מקצבים לטיניים ובטוקאדות בשני גרוש ויד קלה על הפילטר, מצליח איכשהו לדלג בקלילות מעל המהמורות המתבקשות ומתגבש לאסופה חמודה של קטעים שיודעים להקפיץ ולאוורר את אזור החלציים מבלי לפגוע באינטליגנציה הרגשית של האדם הסביר.

מלבד "Da Hype" האפילו-יותר-דאפט-פאנקי-מהשאר שרץ עכשיו חזק ב-MTV, יש פה גם את "Thrill Me", הלהיט הראשון של ג'וניור ג'ק מהשנה שעברה, והפייבוריט האישי שלי - "Stupidisco", שזה בדיוק מה שאתם חושבים. הדבר היחיד שמתמיה בכל הסיפור הקייצי והאיביזאי-אך-בסטייל הזה, הוא ההחלטה לשחרר את האלבום בפברואר הכי קפוא מזה שנה. עם כל הריספקט, ויש כזה, קשה להאמין שהאלבום הזה יראה את המסיבות של הקיץ. חוץ מ-"E סמבה", כמובן, שעוד יקבור את כולנו.
 
 
Turin Brakes: Late Night Tales
(אן.אם.סי/Azuli)

לא יהיה מוגזם מצידי להעריך כי טורין ברייקס היא אולי הלהקה הכי משעממת שפועלת היום בעולם (יחד עם לאמבצ'ופ, נגיד), ולבטח אחד הצמדים המיותרים ביותר בתולדות הפופ. אבל שימו לב למדיניות הסעד הקוסמית, שסוגרת פינות בדיוק בשביל אנשים כאלה: טורין ברייקס מתגלים כאוצרים כלל לא רעים, והאוסף החדש שליקטו עבור סדרת "Late Night Tales" הוא בדיוק נמרץ מה שרשם הדוקטור. יחד עם האוספים הטובים האחרונים שנוספו למשפחה מבית הלייבל אזולי, אלה של ג'מירוקוואי, נייטמיירז און וואקס ובעיקר סליי ורובי, זוהי מכה די ניצחת לסדרה המתחרה מבית DMC, "באק טו מיין", שקצת איבדה את עצמה לדעת לאחרונה.

טורין ברייקס מחזירים אותנו לייעוד המקורי של המותג שפעם נודע כ-"Another Late Night", ובמקום סמטוחה לא מאורגנת של פייבוריטים אישיים, הם מארגנים צ'יל-אאוט נינוח בעל קו אקוסטי אחיד, במיוחד כדי לסגור איתו את הלילה או לקבל לצליליו את השבת. להוציא קטע של הסילבר ג'וז, שבמונחים של טורין ברייקס הוא לגמרי פרוע, הכל פה, מהג'אז החלקלק של גרנט גרין ועד האווירתיות המהורהרת של טוק טוק, נועד לשמור על מנוחתו של השכן גל אוחובסקי בין השעות שתיים לארבע.

ההברקות האמיתיות מצויות כאן במשורה: יש את נעימת הנושא של ג'ון בארי מתוך "קאובוי של חצות", "Blues Music" של ג'י לאב וספיישל סוס, והפרשנות היפהפיה של קלידן טורין ברייקס, דייב פאלמר, ל"Speed Trials" של אליט סמית המנוח. שאר הקטעים שומרים על רמה טובה, ולא יותר, אבל משרתים נאמנה את המכלול שהפעם באמת עולה על סכום חלקיו
 
 
All Night Radio: Spirit Stereo Frequency
(Sub Pop)

יציאתו של אלבום ראוי בלייבל הלא ממש בררני "סאב פופ" (אין קשר לסאבלימינל) מצדיקה התייחסות אוהדת. אול נייט רדיו הם דייב שר וג'ימי היי, שמגיעים אלינו מקליפורניה (לפני כמה שנים היו גם בחבורה המייסדת של הביצ'ווד ספארקס, הרכב קאנטרי-פופ שזכה להכרה חלקית בחוגים מסויימים), למרות שזה בהחלט לא משהו שאי-אפשר לנחש. אלבום הבכורה שלהם רוכב על המסורת ארוכת השנים של החוף המערבי בייצור שירי פופ מתקתקים באווירה פסיכדלית, ועושה זאת מבלי לבייש את האבות הרוחניים, כמו הבירדז, באפאלו ספרינגפילד, ביץ' בויז, רוקפור ושי נובלמן.

השניים לא רק כתבו את כל החומר לאלבום הראשון שלהם, אלא גם מנגנים על כל הכלים, כולל הגלוקנשפיל של היי והגיטרה ההאריסונית של שר, שמזריקה ניחוח ריבולברי לתוך עסקת החבילה. קרנבל הפופ הצבעוני נמשך כמעט לכל אורך הדרך עם מעט מאוד עצירות לתדלוק, ומסתיים במיני-אפוס טריפי שנושא את שם הצמד ומשחיל את האלבום הזה בטבעיות שיא לפנתיאון של פברואר 04. אה, ושימו לב גם לעטיפה ההורסת, היישר מהטריטוריות של ביל וטד.
 
 
Chicago Underground Trio: Slon
(Thrill Jockey)
(El-P: High Water (Mark
(Thirsty Ear)

לסיום, שני ריליסים חיוניים שמשוטטים באיזורים היותר אבסטרקטיים של הג'אז המודרני ונקודות ההשקה שלו עם האלקטרוניקה, מה שנקרא פעם פוסט-רוק, וההיפ-הופ. ב'תריל ג'וקי' יוצא האלבום השלישי של שיקאגו אנדרגראונד טריו, שזה בעצם הדואו המקורי של החצוצרן רוב מאזורק והמתופף צ'אד טיילור, פלוס נואל קופרשמיט על הבאס.

חברי השלישיה הזאת, מאזורק בעיקר, הרבו להחליף מיצים לאורך השנים האחרונות עם טובי בניה של סצינת הפוסט-רוק השיקאגואית וטורטויז בראשה, אך הם קודם כל ג'אזיסטים בכל רמ"ח איבריהם. גם האלבום החדש שלהם כולל את אותו תמהיל של ג'אז על סף החופשי המובל על ידי הקורנט (בעברית זה קורנית, מסתבר) של מאזורק, עם נגיעות של אלקטרוניקה מינימליסטית ונגינה ברמה הכי גבוהה שאפשר לבקש (במיוחד טיילור, שהוא וואן הל אוף א בן זונה של מתופף). "Slon" אולי לא מגיע לפסגות המרגשות שכבשה השלישייה הזאת ב-"Flamethrower" שיצא לפני כמעט ארבע שנים, אבל הוא רחוק מלבייש את הפירמה.

ובינתיים במטרופולין מוסיקלי מפואר אחר, ניו-יורק, משחרר אל פרודאקטו, או אל.פי, הבוס המוכשר עד טירוף של לייבל ההיפ-הופ "דפיניטיב ג'אקס", את הטייק שלו על הז'אנר, כחלק מסדרת המפגשים שעורך הפסנתרן מתיו שיפ בין ג'אז לבין מה שבא, בלייבל "Thirsty Ear".

שמונה קטעים יש פה, חלקם אווירתיים ומהורהרים, חלקם פאנקיים יותר, על כולם חתום המפיק הניו-יורקי (שעכשיו מסתבר שהוא גם בן של פסנתרן ג'אז), והם מבוצעים על ידי חבורת נגנים מכובדת, בראשותו של שיפ. הקומפוזיציות של אל.פי לא תנקנקנה אתכם לרצפה – בטח לא אם אתם עמוק בג'אז - אבל יש פה כמה וכמה הבלחות, בעיקר בשלב הפוסט-פרודקשן, מה גם שקשה לקחת מהמאסטר את החזון ואת האומץ שנדרשו בשביל לעשות את הצעד. לשיקולכם.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by