בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
דפוק וזרוק בגת שמנים 
 
 
דנה רוטשילד

דנה רוטשילד הזדרזה לצפות בעותק אינטרנטי צרוב של הסרט שמשגע את העולם, ובפיה בשורות איוב: מל גיבסון האינפנטיל הצליח להרוס את אחד הטקסטים היפים בתולדות האנושות

 
 
 
 
 
 
 
 
 
כשהתחיל הסרט נדמה היה ששוב צרבו לי את הדיסק הלא נכון: אראגורן מ"שר הטבעות" הסתובב לו באיזה יער אפלולי עם עצים מתפתלים, ממלמל לעצמו באֶלפית ומטיח קריאות שונות ומשונות לעבר הירח. משהו דמוי גולום הציץ לו מעבר לכתף, פרצופו חיוור ולשונו חלקלקה. אחר כך הופיעו הנחשים ואראגורן צעק לעברם "אדונָי!". ידעתי שאני במקום הנכון.

התקשורת, הרשת, העולם הזה והעולם הבא, כולם רועשים וגועשים על היציאה האחרונה מביתו של האוסטרלי הפלגמט, מל גיבסון. אנטישמיות, אלימות, דפוק וזרוק בגת שמנים, יהודים רעבתנים וגאולת הנפש – הסיפור הכי פופולרי באלפיים השנים האחרונות התנקז לשני דיסקים צרובים, מתנת עניי הנפש של הרשת ליהודיה אחת קטנה בתל אביב של מטה. כל כך הרבה באזז, כל כך הרבה ציפיות - שכבר פחדתי לראות אותו. אבל מהרגע שבו התחילו לרוץ הכתוביות מארמית מתחת לדמות ישו – גבוה, חטוב ושרירי כמו שמעולם לא היה – ידעתי שאין שום דרך לעצור את זה. צלוב ייצלב הוא, הגוי. ואני עקודה לשעתיים הקרובות כדי לראות את זה.

"הפסיון" כשמו כן הוא. ייסורים. הסרט לא טורח לפרוש בפני הקהל את תולדות חייו של ישו, לא את תורתו ולא את מסעותיו בארץ הקודש וגיוס התומכים – הוא מתייחס אך ורק לפסיון, לייסוריו של ישו בשעות האחרונות לחייו – סבלו של אדם חף מפשע, שמתענה ומת רק כדי לכפר על חטאינו. יש משהו צנוע וראוי להערכה בהחלטה להציג רק את שתים עשרה השעות האחרונות בחייו של המלך משיח. זה מתחיל באמצע הלילה בגת שמנים, איפה שנציגי הכהנים תופסים את ישו בסיוע יהודה איש קריות, ומסתיים בצהריים, בגולגותא, שם הוא מסיים את חייו צלוב ועזוב לאחר מסכת השפלות מהסנהדרין ומלקות ועינויים מחיילי המשמר הרומי.

גיבסון יוצא מההנחה שכולם כבר מכירים את הסיפור מהביקור השבועי בכנסיה. לכן אם זו הפעם הראשונה שאתם נתקלים בישו (תתביישו לכם) אל תצפו לעקוב אחרי כל ההתרחשויות. וגם אם תנסו זה לא ממש משנה: אנשים מגיעים; אנשים הולכים; אנשים צועקים ואנשים מרביצים לישו. בלאו הכי כולם נראים אותו דבר עם שיער כהה ארוך וזקן מדובלל. האיש הרע של הסרט, הכהן הגדול קיפא, הוא בסך הכול עוד אחד מהטיפוסים המזוקנים בבגדים מצועצעים שמדבר ארמית במבטא טולקינאי. עד סוף הסרט לא הצלחתי לקלוט תווי פנים שיבדילו אותו משאר הכהנים, והנחתי שזה הוא כאשר מישהו מהיהודים צעד קדימה ודיבר בשם כולם.

לעומת היהודים הכעורים והמטונפים, הרומאים הם כולם מגולחי ראש מצוחצחים שנראים כמי שיצאו זה עתה ממסיבה בדאנג'ן, כולל שוטים, פרגולים ומקלות. היהודונים המטונפים – המון צמא דם ותאב שררה – מנסים לשכנע את הנציב להוציא את ישו הכופר להורג. לאורך חלק ניכר מהסרט מוצג המון כעור ומצווח מול ישו המדמם והפצוע וקורא לנציב הרומי "צלוב אותו" בהיסטריה רפיטטיבית. אנטישמיות? יש שיגידו שזה המצב.

ישו עצמו סוחב את כל הסרט כשהוא גונח ומפרכס, וטוב שכך, שכן בשתי הדקות שבהן השחקן נדרש לדבר בנוסף ליללות ולהקזת דם, הוא לא אמין במידה המסכנת את האמונה הנוצרית בכללותה. גיבסון לא סתם התעלם משיקולי עלילה ועריכה, ולא בכדי הקדיש שעה וחצי מתוך שעתיים, לאורגיה מדממת ואלימה של התעללות בקנה מידה שטרם ראיתי על המסך – הוא עשה זאת מתוך אמונה.

וזה לא שציפיתי ממנו ליותר מדי. גם בפרוייקט האישי האחרון שלו, "לב אמיץ", הוא חשף עולם עם מורכבות רגשית של ילד בן 12 המוקסם מאלימות. גאולה רגשית לא קיימת בעולם הזה, גם לא חרטה או כאב - רק נהרות של דם ועינוי גוף. את כל הטקסט המרגש והיפיפה של הברית החדשה עיבד מל גיבסון לסלפסטיק בנוסח האחים פארלי. אם זה לא היה כל כך מגעיל ודוחה לצפות במישהו חוטף מכות, מיוסר בשוטים, מולקה, מוכה ונצלב במשך שעה וחצי רצופות – זה עשוי היה להיות מביך. בסיכומו של דבר, ומעבר לסנסציה, מדובר בסרט גרוע וחסר אמירה. גם כשהוא על הצלב, בשרו מדמם, עיניו מנוקרות למחצה וחיילים רומים מתעקשים לבעוט בו מדי פעם, לא ברור מה הקטע של הישו הגיבסוני הזה ומה לעזאזל הוא עושה שם.

מובס, מושפל ומוכה, כל תומכיו בגדו בו, כל מעריציו – והיו אלפים מהם – נטשו אותו. אפילו הוא עצמו, בשנייה האחרונה לחייו, איבד אמונה בעצמו, בדרך, באל. זה סיפור שיכול לקרוע לכם את הלב, לגרום לכם לכרוע על הברכיים ולהתמסר לרחמים כנים ונוגים על המין האנושי. בסרט לא תמצאו אותם – החומרים האלה מורכבים מדי בשביל מל גיבסון, הוא לא מסוגל להתמודד איתם. בהיותו הגוי העשיר והמאושר שהוא, הוא מתעקש לסגת לטריטוריות מוכרות. אלימות, כאב, זיעה ופורנוגרפיה של דם. המון דם.

מחפשים לבטים, דילמות, התחבטויות נפש ושאלות על גורל? לכו תקראו את הספר – כאן תמצאו רק יללה וחרוק שיניים (מתיאוס י"ג, פסוק 42). חרטה וספקות בצדקת הדרך מוצגת כמעשה שטן; יהודה איש קריות – אולי הדמות המורכבת ביותר בברית החדשה – מוצג כפרנואיד רדוף שדים. קשה להאמין שכל מה שגיבסון האינפנטיל הצליח לדלות מאחד הטקסטים היפים ביותר בתולדות האנושות זה רק מלקות ומסמרים. אבל קשה יותר להאמין שאנשים צובאים בהמוניהם על בתי הקולנוע ומתעקשים לראות את זה.

אה, ורק שתדעו (זהירות, ספוילר), הוא לא באמת מת.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by