בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
ציפור הרפש 
 
 
תמר גלזרמן

לתמר גלזרמן לא נעים לצחוק על "שלווה", סדרת בית המשוגעים החדשה של חיים בוזגלו


 
 
 
 
 
 
 
 
 
הבעיה עם "שלווה", התקף ההיסטריה החדש של חיים בוזגלו, היא שהיא גרועה מדי אפילו בשביל להצחיק. ולא שהצפייה לא מלווה בפרצי צחוק רמים, ואפילו בריווינד אחד או שניים כדי להיות בטוחים שלא דמיינו, רק שהתחושה המתקבלת היא כזו של מועקה צרופה. ועצבים.

הכי נורא זה לצפות בכתוביות הסיום ולגלות תודות לצוותים של בתי חולים פסיכיאטריים אמיתיים, ולדעת שזה רשמי. שהיה ייעוץ מקצועי, וזה עדיין נראה ככה. שטחי, מקרקס ולא פוסח על אף קלישאה: המשוגעת שרצה ערומה לאור ירח, המשורר המיוסר, האנורקטית, המסטולה מגואה עם השיער הוורוד והמחופפת המעופפת העדינה והתמה שתמיד שרה לעצמה בנאיביות. אה, ולהשלמת הייצוג הסטריאוטיפי השלם, יש גם נימפומנית עם "ציפור בפיפי".

בוזגלו, שידוע בחיבתו לתסריטים חופשיים ואלתורים, ככל הנראה התקבע דווקא על הפעלתם הפיסית של השחקנים, מה שיוצר את הרושם שהדמויות משתייכות דווקא לפלג האירובי של שירותי בריאות הנפש; הן אינן מסוגלות לעמוד במקום לרגע וגינת בית החולים רוחשת תמיד המון אדם שעסוק כל העת בשירה, ריקוד, אימוני פילאטיס, קפוארה והדגמות שונות של מסורות אינדיאניות. גם לצוות לא חסר: יונה אליאן, בתפקיד מנהלת המוסד פלוס קיבעון אוראלי, ללא ספק מתברגת כדמות הטורדנית ביותר על המסך מזה זמן רב, כולל אילנה אביטל בסטיב.

מעבר לגיבוב הקלישאות ומגוון אימאג'ים שחורים לבנים של ציפורים (עם דגש על יונה ודוכיפת), שמהווים את עולם בית חולים המופרך, מתקיימת עלילה מקבילה קיצונית עוד יותר. שרגא הרפז מגלם שחקן אופי פסיכופט בלוק כסית, שרוצח אנשים על מנת להיכנס לדמות. בפרק הראשון, ושיכה אותי האל אם אני מכזבת, הוא צבע את הפנים בחום, שם פאה של כושי וצעד במורד רחוב הרצל כדי לחנוק את אביטל דיקר.

מנהל החקירה הוא יונתן צ'רצ'י, בלש ותיק עם חיבה משונה לרחרוחים לא לגיטימיים (במיוחד גוויות וילדים קטנים), שגם נשוי ליונה אליאן קשת וגם מהווה שופר לתפיסת הטלוויזיה של חיים בוזגלו - "לא חשוב כיוונים, העיקר יש אקשן". קונספט הסאב-טקסט פסח, כמובן, על מפתנו של חיים בוזגלו, שדואג לדחוף כל שבב תוכן לגרונות הצופים באווירת פיטום האווזים אליה הורגלנו עוד מ"זינזאנה".

אבל לא דמויות הקש ולא אווירת ההפקה בשקל הן שעושות את "שלווה" לסוג של קלאסיקה מודרנית שנעה ונדה על הגבול הדק בין קאלט לסתם זוועה. השיק המיוחד של הסדרה טמון דווקא בתופיני האינטלקט, בשלל האלוזיות והרפרנסס. המשורר המיוסר קורא בודלר, ועבור מי שלא קלט מהציטטות, הוא גם מנופף בספר לאורך ההפקה כולה; השחקן הפסיכוטי מצטט שייקספיר, זורק רמזים לאושיות תיאטרון וממלמל גם מהברית החדשה; ואליאן וצ'רצ'י, באקט לא ייאמן של צאן לטבחו של בוזגלו, מנהלים את הדיאלוג כמו זה:

אליאן: "שמעת פעם על חקירה פילוסופית?", צ'רצ'י: "אני מכיר את הזירה הפילוסופית". האם היתה זו אימפרוביזיציה? האם זה ניסיון כושל-אך-אצילי לסאב טקסט? האם השחקנים הם האשמים העיקריים בפיאסקו? איך אנחנו אמורים להאמין לקאסט של "זינזאנה", אחד לאחד, בתפקידים הפוכים? ומה בדיוק עושה שם איגי וקסמן?

באם האשמה בבוזגלו או באימפרוביזציות שלו, הקורבנות העיקריים הן הדמויות, שנראות כניצבות עשרות מטרים מתחת לבמאי, קיצוניות, קריקטוריאליות ומעוררות אנטגוניזם, מדלגות בקלילות מעל כל סיכוי לבחינה מעניינת או אנושית של חיים עם בעיות או מוגבלויות נפשיות. בסדרה הזו הן פשוט משוגעות. קוקואים בעובי דיקט שלא מעוררים שום אמפתיה. הן בוכות ואנחנו מגחכים במבוכה.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by