בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
אני ניצחתי 
 
 (צילום: ענת ספרן)   
 
אדיר שטיינר, הזמן הוורוד

בחודש שעבר נכנעה מדינת ישראל בפני אדיר שטיינר ובן זוגו והחליטה לאשר להם בעלות משותפת על דירתם. ככה נראה המאבק מהצד שלו

 
 
 
 
 
 
 
 
 
הכי קשה היתה שיחת הטלפון עם אמא שלי. היא ניסתה לשכנע אותי שזה לא כדאי. שלאף אחד אין סיכוי לנצח מערכת כל כך חזקה. שאני לא אצליח למצוא עבודה, ושכולם יתרחקו ממני. אתם צריכים להבין. אז, בתחילת שנות ה-90, הפחד הכי גדול של הומואים היה שהשם שלהם יתפרסם בעיתון ולידו מתנוססת לה המילה הכל כך מפחידה – "הומוסקסואל".

אולי לחלק מהקוראים היום זה נראה מוזר. דמיינו לעצמכם עולם שבו אין תחרות "גבר השנה". שאין בו שום גיבור הומו בשום תכנית טלוויזיה (נו, חוץ ממיסטר המפריז ב"מישהו מטפל בך"). עולם שבו הומואים פחדו שחס וחלילה מישהו יגלה שהם כמו "שקע" ו"תקע" (טוב, הם עוד לא נולדו אז בכלל), ושהיחיד שהיה מוכן להתראיין בשם הקהילה היה זלמן שושי. ככה זה היה אז, בתחילת שנות ה-90.

האמת, אמא שלי די הצליחה להפחיד אותי. לרגע היו לי הרהורי חרטה. אבל רק לרגע. בן זוגי הקודם, שנפטר מספר חודשים קודם לכן, לימד אותי שאסור אף פעם לוותר. זה היה דורון מייזל. אלוף משנה גאה, שגם כשהרמטכ"ל שלו, רפול, אמר עליו, "מי שעושה לבנים הוא משוגע", הוא התעקש להישאר בצבא ולהילחם על זכויותיו. ממנו למדתי את הדבר הכי חשוב: בכל מקום שבו ייפגעו זכויותיי, אני צריך לצאת למאבק.

כשהוא נפטר הרגשתי האדם הכי בודד בעולם. שמונה שנים חייתי איתו, מגיל 18. ולמרות פער הגילאים בינינו, הוא היה כל עולמי. בבת אחת ... העולם הזה חרב. מי חשב אז על זכויות הנצחה או על זכויות אחרות המגיעות לבני זוג של קצינים שנפטרו במהלך שירותם הצבאי. הדבר היחיד שהעסיק אותי היה למצוא את כוחות הנפש לקום בבוקר, ולהתחיל עוד יום.

אבל אז הבנתי שבזמן שלבנות זוג של חללי צה"ל יש מערכת שלמה שתומכת בהן ועוזרת להן להתמודד עם השכול והאובדן – לי אף אחד לא עוזר. מתוך תחושת הבדידות הזו נולד גם עלבון הקיפוח. בפעם הראשונה הבנתי את המשמעות של צירוף המילים הזה - "אפליה על רקע נטייה מינית". ובאותו הרגע שבו נוצרה תחושת הקיפוח, נולד גם יצר המאבק. אותו דחף חזק ממני להילחם נגד אנשי החושך שמנסים להחזיר אותנו בכוח עמוק עמוק לתוך הארון (ובאותה הזדמנות גם לקבור את הארון שש אמות מתחת).

אלה לא היו שנים קלות. חמש שנים של מאבק, שבמהלכן אפילו ראש הממשלה ושר הביטחון דאז, יצחק רבין, כתב לח"כ רן כהן מכתב שבו הוא מוקיע את מאבקי לקבלת זכויות הנצחה. אבל אני לא ויתרתי. גם כשועדת הערר של צה"ל פסקה נגדי, המשכתי להילחם כשאני נחוש בדעתי להגיע עד בית המשפט העליון. ככה לימד אותי דורון, ואני הרגשתי שכל ויתור יהיה בגידה בזכרון שהוא השאיר אחריו.

את הסוף אתם כבר מכירים – אחרי חמש שנים של התדיינות משפטית, משרד הביטחון נכנע. הם הסכימו לתת לי את הזכויות המגיעות לבן זוג של קצין שנפטר במהלך שירותו, וזאת מבלי להכיר באופן רשמי במעמדי כבן זוגו של דורון מייזל. הניצחון הזה נתן לי הרבה כוח. הרגשתי שכמו שדורון נתן לי את הכוח הפנימי להיאבק על זכויותיי, כך גם אני צריך לנסות לעזור לאחרים לעמוד על שלהם.

זו היתה התקופה שבה הבנתי שרק נוכחות ציבורית מורגשת של הקהילה תגרום לשינוי משמעותי של דעת הקהל. באותם ימים התקיים מצעד הגאווה הראשון, מצעד קטן של אלפים בודדים שיצאו מרחבת העירייה לגן העצמאות. אני זוכר את עצמי עומד אז באבן גבירול, כשהשוטרים מכוונים אותנו הרחק מציר התנועה המרכזי, ובראשי נולד אז חלום – לכל אורך אבן-גבירול מתנוססים להם דגלי גאווה כמו ביום העצמאות, ומתחתם צועדים עשרות אלפי הומואים ולסביות בלי פחד ובלי בושה – מפגינים את הזכות שלהם לאהוב.

אז גם הבנתי שכדי להגשים חלום כזה צריך לגייס את המערכת הציבורית. רק מבפנים אפשר לחולל את השינוי הגדול בנוכחות הציבורית שלנו. זה היה הגורם שדחף אותי לחבור לרון חולדאי, שהיה אז מועמד לראשות העיר. למרות שבאותה העת לא היה לחולדאי מוניטין כל כך מוצלח בקהילה (וזה ממש בלשון המעטה), האמנתי שדווקא הוא יכול לעזור לחולל את השינוי הגדול. וגם כאן אתם כבר מכירים את הסוף: חולדאי שניצח בבחירות, הודיע על כוונתו לאמץ את אירועי הגאווה. המנגנון העירוני נרתם אז כדי להגשים את החלום שלי – מצעד גאווה כמו שמצעד צריך להיות, עם דגלים ומשאיות והרבה גאווה.

שנה אחר כך, כשעמדתי שם באבן גבירול פינת ארלוזרוב, מתחת לעשרות דגלי גאווה, ובין רבבות הומואים ולסביות, הרגשתי את העוצמה שיש לנו כקהילה לחולל את השינוי בדעת הקהל. כשאנחנו עומדים ביחד כנגד כל כוחות החושך, הם נרתעים מפנינו. ביחד, הפכנו את ההומופוביה לבלתי לגיטימית, ודחקנו את ההומופובים הרחק אל השוליים הסהרוריים של החברה הישראלית.

אבל המאבק עוד לא תם. פה ושם עוד פזורים להם כיסי התנגדות של כוחות השחור. לעיתים הם מתחבאים תחת אצטלה של נאורות ושל שלטון החוק, אבל עמוק בפנים מסתתר שם אותו הומופוב קטן ומרושע. כפי שהייתי עתיד לגלות כעבור זמן קצר.

השנים חלפו, זוגיות חדשה באה לחיי, ואת מקומה של תחושת האובדן שליוותה את השנים הראשונות בלי דורון, תפס האושר הזה של אהבה חדשה (ושל מישהו חדש שאפשר להציק לו ולהגיד לו מה לעשות). וכמו שכבר רמזתי לכם, עם הזוגיות החדשה נולד גם קיפוח חדש: כאשר ביקשתי שיכירו בי ובבן זוגי כיחידה משפחתית לצרכי מס, החליט היועץ המשפטי לממשלה דאז, אליקים רובינשטיין, שדבר שכזה לא יעלה על הדעת (מבחינה משפטית כמובן). דן יקיר, היועץ המשפטי של האגודה לזכויות האזרח, חשב כמובן אחרת. הוא עזר לנו לצאת למאבק החדש.

ושוב אותו תסריט. כמעט דה ז'ה וו (או שמא היתה זו תקלה במטריקס) – אחרי ארבע שנים של מאבק, המדינה נכנעת. אולי היה זה בגלל שהיועץ המשפטי לממשלה התחלף, ואולי בגלל שהבינו שאנחנו לא נוותר, ושהם הולכים להפסיד בבית המשפט העליון. כך או אחרת – ניצחנו.

ושלא תחשבו שאלה ארבע שנים קלות. זה לא קטע של "שגר ושכח". קודם יש ערעור לנציב מס שבח, אחריו ערר לוועדה מיוחדת בראשות שופט בדימוס (בדרך כלל קשיש טרחן שזכויות ההומואים הן ממנו והלאה), ואז מגישים ערעור לבית המשפט העליון, ואחר כך סיכומים ועוד כל מיני מסמכים משפטיים מייגעים. וכל התהליך הזה עולה כסף – והרבה. המדינה מוציאה לך את המיץ לפני שהיא נכנעת. פרקליטות המדינה היתה יכולה לוותר כבר בהתחלה, אבל היא קודם כל בודקת – אולי אנחנו נישבר לפניה. ובפוקר הזה אסור למצמץ ראשון, כי זכויות האדם הבסיסיות שלנו הן המחיר של מצמוץ כזה.

אז מה, יש מוסר השכל לסיפור הזה? בטח שיש: בכל מקום שבו מישהו פוגע בזכויות שלכם, אל תפחדו. גם אם אמא שלכם אומרת שעדיף לנשוך את השפתיים ולהמשיך הלאה, אל תוותרו. צאו למאבק. גם אם תעמוד מולכם חומה בצורה, בסופו של דבר היא תיכנע בפניכם. ולא יעזרו לא הנשיא בוש ולא ניסים זאב מש"ס – אנחנו ננצח, כי הצדק נמצא בצד של אלה שמדברים בשם האהבה ולא בצד של אנשי השנאה. הצדק נמצא בצד שלנו!
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by