בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
מחוץ לליגה 
 
 (צילום: יוסי וטלי, מתוך האתר הרשמי)   
 
ערן דינר

ערן דינר משתאה מול האלבום החדש של רוקפור, שמסמן שלב נוסף בתהליך הפיכתה להרכב שעומד בסטנד אחד עם להקות הרוק המובילות של ההווה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
(צילום: יוסי וטלי, מתוך האתר הרשמי)
 (צילום: יוסי וטלי, מתוך האתר הרשמי)   
כמו כל קודמיו, גם "Nationwide", האלבום השישי של רוקפור והריליס הבינלאומי השני שלה, מסמן שלב נוסף בתהליך הפיכתה מלהקה מקומית עם נטיה פסיכדלית נוסטלגית חזקה להרכב משמעותי שמסוגל, בלי יותר מדי מאמץ, לעמוד על אותו סטנד עם להקות רוק עכשוויות. הם עדיין לא לגמרי שם, אבל ההחלטה להקליט את האלבום בחו"ל, והבחירה בדטרויט ובמפיק ג'ים דיאמונד הם צעד בכיוון הנכון.

דיאמונד, הבעלים של אולפני Ghetto Recorders בהם הוקלט האלבום, כבר סימן ברזומה שלו את האלבום הראשון של הוייט סטרייפס וגם עבודות מגוונות עם הרכבי רטרו כמו הדירטבומבס (להקת גראז' שבה הוא גם אוחז בבס) והליצנים של אלקטריק סיקס. דיאמונד מוכר גם כפריק של מכשור אנלוגי ישן והאולפן שלו הוא מוזיאון של קונסולות, טייפים ומכשור וינטג' למינהו. מיותר כמעט לציין שלזרוק לשם את ברוך בן יצחק, אלי לולאי, איסר טננבאום ומרק לזר זה בערך כמו לסגור ארבעה ילדים היפראקטיביים בלונה פארק.

אם היתה ציפיה מסוימת שההקלטות בדטרויט, ערש הפאנק, ונוכחותו של דיאמונד באלבום יבשרו הליכה לכיוון רזה, גראז'י יותר - הרי שהיא מתבדה כבר במחצית הראשונה של "Nationwide". הקומפוזיציות המורכבות והטריפיות הפסיכדלית הכללית שהכרנו בכל האלבומים הקודמים עדיין שם כמו תמיד. הבירדז והביטלס עדיין גבוה ברשימת ההשפעות של רוקפור, וגם עקבותיהם של הרכבים מודרניים כאר.אי.אם, שהופיעו באלבום הקודם, מורגשים היטב. דטרויט אולי הוסיפה לרוקפור את הליטוש (או יותר נכון, את החספוס) לו נזקקה, אבל מכל בחינה אחרת, הלהקה נשארת באלבום הזה לגמרי בתוך המשחק שלה.

תרומתו העיקרית של דיאמונד, שמעורבותו הממשית בהקלטות כנראה לא היתה גדולה, היא בסאונד המצוין שמספק האולפן שלו, שמאפשר לריקנבקר של ברוך בן יצחק להדהד כמו שצריך (הקשיבו ל"Mad Routine"). אף מפיק עוד לא שם את רוקפור על פלסטיק כמו שדיאמונד עושה זאת.

ב-"Nationwide" רוקפור אמנם לא מספקים שום הפתעות, אבל את מה שהם כבר הראו לנו שהם יודעים לעשות, הם עושים שוב, היטב. כל הארבעה נמצאים בכושר שיא, והכוח שהם מסוגלים לייצר מעורר השתאות. יותר מבעבר, בולט באלבום הזה החלק המכריע שממלאת הגיטרה של ברוך בן יצחק בתרכובת הרוקפורית. ההופעות שהוא נותן ברצועת הנושא וב-"You said" מחזקות את האחיזה שלו בקליקה המצומצמת של הגיטריסטים הישראליים הגדולים באמת.

צריך להגיד שיחד עם כל מעלותיה, רוקפור עדיין מביאה לאלבום הזה גם את נקודת התורפה הגדולה שלה (זאת אומרת, מלבד השם המעט טיפשי) – הטקסטים המעורפלים שלפעמים חושפים כמה קשה להגיד משהו מקורי ואמיתי ולהישמע טוב בשפה שאינה שפתך. ככל שהקריירה הבינלאומית של רוקפור תתפתח, הבעיה הזאת תחריף. בינתיים, למזלם, רוב האנשים שרוכשים את אלבומיהם והולכים להופעות לא עושים את זה בשביל המילים.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by