בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
דיאט בונזו 
 
 
אבנר ברנהיימר, הזמן הוורוד

אבנר ברנהיימר נתפס על הרגשה שמנה באמצע שגרת טיולי הבוקר הכלביים שלו

 
 
 
 
 
 
 
 
 
מהרגע הראשון שראיתי אותה, לא סבלתי את מישקה, דיאטנית של חיות בית, והבעלים של תוק-תוק, כלבה מעורבת שחורה. במשך חודש שלם שמעתי עליה מבעלי, שפגש אותה מדי בוקר על החוף עם כלבתנו המעורבת והלבנה בוורלי, וסיפר כמה היא מבינה כלבים וכמה היא טוענת שבוורלי מנהיגה וחכמה ויפה, ושהיא אפילו מוכנה להוריד אותה לים עבורנו, רק צריך לתת לה מפתח לבית. "אתה נורמלי לתת לה מפתח?" צעקתי על בעלי, "מי זאת הקישטה הזאת, היא רוצה להתחבר איתנו רק כי אני סלבריטי". "אבנר תירגע, אין לה מושג קלוש מי אתה", בעלי אמר לי, מה שגרם לי לסבול אותה עוד פחות. "בשום אופן לא נותנים לה שום מפתח", קבעתי, "וזהו. היא נשמעת לי מטורפת". בעלי הביט בי במבט הזה שאומר, "כל-כך הרבה כסף על פסיכיאטר ושום דבר לא זז", אבל הוא מכיר אותי טוב מספיק כדי להבין שלא אשנה את דעתי על האשה.

רק כשבעלי נסע לחו"ל לשבוע, ונאלצתי לרדת עם הכלבה לחוף בשבע בבוקר, שלוש שעות לפני שעת היקיצה הטבעית שלי, פגשתי את מישקה לראשונה והבנתי שהאינטואיציות שלי לא הטעו אותי גם הפעם. שחררתי את בוורלי על החוף, שתשחק עם תוק-תוק ועם שאר הכלבים בחוף, והתיישבתי ב"בננה-ביץ'" לשתות תה עם נענע, מקווה שאף אחד מבעלי הכלבים האחרים שיושבים שם בחבורה לא ידבר איתי.

התוכנית שלי היתה מושלמת. אני אשב שם בצד חמוש במשקפי שמש כהים במיוחד שידגמנו עבורי סביבה לילית, אבהה בים בסגנון מדיטטיבי-אסרטיבי במשך חצי שעה, אאסוף את נסיכת הים שלי ואחזור לישון עד עשר כאילו כלום לא קרה. כמובן שלא עברה דקה עד שהמטורפת הציגה את עצמה. "שלום אני מישקה, אתה בטח האבא השני של בוורלי, תראה איך היא ותוק-תוק משחקות יפה ביחד. הן מאוהבות", היא צחקקה. התגובה הראשונה שלי היתה לשחק מת. זה מה שאני תמיד עושה, כשמישהו שאני לא סובל את הריח שלו מדבר אלי. יש אנשים שקוראים לי ברחוב ואני פשוט ממשיך ללכת, משוטט כביכול במבוכי נפשי. מתישהו היא תבין, חשבתי לעצמי, שאני התנתקתי, שאני עמוק במדיטציה, או סובל מדום לב.

התכווצתי במעיל. "גם תוק-תוק היתה רוצה להיות בלונדינית כמו בוורלי", המשיכה מישקה כאילו יש לה פרטנר לשיחה הזאת. כאילו אנחנו סרי נוסייבה ועמי איילון בחופשה בקאריביים. הקול שלה היה מתחנף, שקוף, והאנלוגיה ברורה: זו אני שרוצה להיות בלונדינית כמו בוורלי, זו אני שרוצה שתאהבו אותי כמו שאתם אוהבים את בוורלי, זו אני שמתה לישון אתכם במיטה כמו בוורלי. "תראה אותן", היא המשיכה, מצביעה על הכלבות, "כמו בסרט פורנוגרפי איך שהן מתלקקות. תוק-תוקי תרימי את הטוסיק תוק-תוקי", היא צעקה בקול ילדותי לעבר הכלבות, "תראה איזה טוסיק מתוק יש לה, נכון תוק-תוקי, נכון?".

המשכתי להתעלם ממנה, למרות שבטני אותתה לי שהיא מצידה מוכנה לפרוק עליה מטען רותח. "אתה לא איש של בוקר, מה?". היה נדמה לי שהיא מתחילה להבין את הרמז ולנטוש, אבל לא. "לא אכפת לי להוריד את בוורלי לים במקומך עד שבעלך יחזור מחו"ל", היא הציעה בנחמדות יתרה. אני המשכתי לשתוק. "מכל הכלבים פה", היא נאנחה, מנסה אסטרטגיה נוספת, "בוורלי היא היחידה שאני עוד לא מתקשרת איתה מספיק טוב". או, חשבתי לעצמי, אם לא לבעלי, לפחות לכלבה שלי יש אינטואיציות טובות. "את מפריעה לי לעשות טאי-צ'י", אמרתי למישקה. "את רואה?" עשיתי שני קנקים באצבעות, "טאי-צ'י".

את הריקושטים מהאינסידנט הזה שקרע בין בוורלי לתוק-תוק ובין מישקה לבעלי, חטפתי כעבור ימים ספורים בלבד. זה התחיל בטיול לילי אחד, בגינה הסמוכה לביתנו, כשבחורה מלאה, אם להיות עדינים, עם כלב שנראה כמו הכלאה בין פינצ'ר לקרציית מעיים, העירה לי שהיא חושבת שבוורלי שמנה מדי, וכמה בעלי כלבים אחרים הנהנו. מכיוון שאיני אדיש לענייני משקל, התקשיתי להדוף את ההערה המרושעת ומיד חשבתי שאולי אנחנו באמת מאכילים אותה יותר מדי, אבל בעלי הרגיע אותי. "היא עוד גורה, זה ידוע שלתינוקות יש כרס קטנה", הוא דיבר לזכותה, ואני הסכמתי לדחות את השאיבת שומן שלה אצל רונית רפאל.

אבל כבר למחרת שמעתי את אותה הערה ממישהי אחרת, עם לברדור מעורב ברעל עכברים, וגם הפעם כמה בעלי כלבים אחרים הנהנו, אז קשרתי את בוורלי ורצתי בוכה לבעלי ש"אין ברירה, חייבים לשגר אותה למחנה הרזיה בשוורצוואלד, איפה שאימנו את הדוברמנים של היטלר".

פה אני חייב לעצור רגע ולציין שהלחץ השומני נגע לי במקום רגיש. מאז שאני זוכר את עצמי, יש לי תקופות של מה שאנשי מקצוע (פסיכיאטרים) מכנים "הרגשה שמנה", שזה אומר, שלמרות ששלושת המשקלים בבית (הדיגיטלי, האנלוגי והמשקל במטבח) מציינים שלא עליתי גרם, אני בטוח שעליתי עשרה קילו. התופעה הזו, תוצאה של שנאה עצמית המוצאת פורקן בתחושה שאני תופס הרבה יותר מדי מקום בעולם, היא נשק פסיכו-ביולוגי שמהווה איום קיומי על עצמי ועל הסובבים אותי. חברתי ענת למשל, מתמודדת כבר שנים עם ההרגשה שאם תשמין אנתק איתה את הקשר. וכך גם בעלי, שנתון ל"טרור מרחבי", כפי שהוא מכנה זאת. "אתה לא הולך לעשות את זה גם לבוורלי", הוא צעק עלי, "ואתה תאהב אותה גם שמנה". "שמנה?" בכיי הלך וגבר, "אז היא באמת שמנה?".

למחרת ירדנו לים בחזית אחידה: בעלי, אני ובוורלי באמצע. בהילוך איטי נראינו כמו משמר המפרץ של חוף ירושלים. "עכשיו אני רוצה לראות אם מישהו יציק לה", אמר בעלי כשצעדנו בצעדים נחושים לכיוון "בננה-ביץ'", וראינו את מישקה ושאר בעלי הכלבים מתלחשים ומצחקקים לקראתנו. "תן לי לעשות את הדיבורים", הוא אמר, סקסי כמו טוני סופראנו, ושלף מכיס המעיל שקית מיני-טוויסט. "קחי", הוא אמר לבוורלי, שחטפה את הוופלה ורצה אל תוק-תוק באיטיות נוגעת ללב.

מסביב לשולחנות ב"בננה-ביץ'" השתררה דממה כשהגענו, דממה שהלכה והתהדקה כשבעלי נתן עוד ועוד אצבעות מיני-טוויסט לבוורלי. "זאת את שאמרת לכולם פה שבוורלי שמנה?", הוא אמר למישקה, שנשתלה בכיסאה. "ומה איתך?", הוא פנה אל הפרה עם הפינצ'ר-קרציה, "יש לך מה להגיד, או שגמרת להשליך את בעיית ההשמנה שלך על הכלבה שלנו?". מישקה עוד ניסתה להגיד משהו, אבל פתאום שמענו יללה חדה. זאת הייתה תוק-תוק שבוורלי נשכה אותה כי היא התעלקה לה על הטוויסט, ועכשיו עמדה שם במים הרדודים, על פניה חיוך של שוקולד והגלים הקטנים מלחכים את כפותיה השמנמנות. "יפה מאוד", צעקתי לנסיכה שלנו, "אל תכבדי את הזונה הגרומה גם אם היא תלקק לך".
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by