בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
יושימי תבורי 
 
 
אחי רז

אחי רז מפצח את הסוד של סקוורפושר, מחפש מילים לתאר את קלאודד ומסתגל להלך הרוח של OOIOO (עם זאת שנלחמת ברובוטים הוורודים)

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
Squarpusher: Ultravisitor
(אם.סי.איי/Warp)

כבר כמה וכמה שנים שסקוורפושר לא נמצא איתנו על אותה ספירה. האיש שהיה פעם מילה נרדפת לדראם נ' בייס מתוחכם, עבר להתגורר באזור תודעתי אחר לגמרי, שיש שימקמו אותו הרבה יותר גבוה מזה שאנו נמצאים בו כרגע. אחרים יגידו שהוא נעשה לגמרי מקושקש, קצת פארודיה על עצמו. ליושרה האמנותית שלו, בכל מקרה, קשה להתכחש, שהרי דרושה מידה בלתי נתפשת של תעוזה – או לפחות חוסר שפיות - כדי לנסות לגשת ולתקוף מחדש את "Love Will Tear Us Apart" של ג'וי דיוויז'ן, שזה בדיוק המעשה המוטרף שסקוורפושר נקט לפני שנתיים. לזכותו ייאמר שכשגילה שזה גדול אפילו עליו, הוא פשוט הותיר את השיר כמעט ללא טביעות אצבע מרשיעות. לרעתו ייאמר שזה לא חוכמה גדולה, ושהאלבום שבתוכו התקיים הביצוע המחודש הזה היה בכלל די מיותר. היה ברור שסקוורפושר זומם משהו לקראת האלבום הבא שלו, שיהיה סוג של קו פרשת מים מכריע בקריירה שלו.

"Ultravisitor" מתחיל בעיצוב העטיפה. רבות דובר לאחרונה בהקשר של אייר, על הצבת דיוקנאות אישיים בחזיתם של אלבומים אלקטרוניים. אבל איזה תהום פעורה בין דמויותיהם של שני האסתטיקנים הפריזאיים, שניבטים מעל גבי אלבומם האחרון כזוג סתלבטנים זחוחים ומושחזי תסרוקת, לבין הפורטרט של טום ג'נקינסון, שמצטייר מעטיפת התקליט החדש שלו כסגפן אחוז טירוף, שאין ספור האובססיות שלו מאיימות לאוכלו חי מבפנים.

המוסיקה שמאחורי הצילום שעל גבי העטיפה היא נגזרת ישירה של הדמות הניבטת ממנה. כשהוא בשיאו - חד, מדוייק וממוקד - סקוורפושר מעפיל לפסגות שמעטים מצליחים להתקרב אליהן, מרחף בין שורות באס רצחניות לצלילי עוגב ענוגים (שהפכו להיות סימן היכר שלו באלבומים האחרונים) ופראזות גיטרה קלאסית סגוביאניות, ויוצר התרוממות רוח מוחלטת. מנגד, כשג'נקינסון מתקשקש ומשתבלל בפוזת האוטיסט שלו, מקשה עלינו לעקוב אחרי חוט המחשבה הדקיק והמפותל שטווה, קל לאבד אותו בינות למהמורות הרעש הלבן והקרקושים הספורדיים.

עדיין, אני מעדיף להתייחס אל המכשולים האלה שהוא זורע בדרך כאל מבחנים שכל תכליתם היא לאתר את אלו שראויים לו. "Ultravisitor" הוא תקליט ארוך בטירוף, אולי יותר מדי, עם כמה וכמה רגעי מבחן שכאלה, שמותחים את קצה גבול הסיבולת של האדם הסביר. אבל מי שיצלח אותם יגלה שבתמורה, סקוורפושר לא מסתפק הפעם בהשתכשכות ברדודים, ונותן את כל מה שיש לו, ולעזאזל – זה הרבה, הרבה מאוד.
 
 
cLouddead: Ten
(Mush)

כבר כמה שנים שאני מנסה למצוא מילת תואר אחת ממצה והולמת למוסיקה של קלאודד. השלישיה מסינסנטי, שחבריה אוכלים בחדר-האוכל של קולקטיב ההיפ-הופ העקום אנטיקון, מסרבת גם באלבום השני שלה להיות טרף קל לקיטלוג. ברור שקלאודד יצאו פעם מפלאנט היפ-הופ, אבל הם התרחקו ממנו מרחק שנות אור, וכתשו אותו לפודרה עד שהסכים להיבלע בגלקסיה האבסטרקטית, הביזארית ונטולת החוקים, לכאורה, שייסדו. בסוף מצאתי את המילה האחת שחיפשתי. היא די בלטה באתר הרשמי שלהם, טמבל שכמותי. "פרנואידית".

באלבום החדש, "Ten", תחושת הפרנואידיות הזאת אפילו מוגברת בהשוואה לתקליט הקודם, שהיה דחוס פחות מבחינה צלילית ומעט יותר תבניתי. הפעם, נדמה שנעשה מאמץ מיוחד לטשטש גם את אחרוני קווי המתאר המלודיים והריתמיים, לטובת זיקוקו של זרם תודעה צלילי נוירוטי ועכור ההולך ונבנה ככל שהאלבום מתקדם. היפה בסיפור הזה הוא שהתוצאה הסופית לגמרי מעוררת השתאות. המקצבים הלא-יציבים, הקולות המוזרים, הצלילים המעובדים בכבדות והתמלילים החידתיים – כולם נשזרים זה בזה בצורה שמחייבת את מלוא תשומת הלב שלכם, אך מבטיחה גם לתגמל בחזרה. אם נהיה נחמדים, הם יבואו שוב לישראל?
 
OOIOO: Kila Kila Kila
(Thrill Jockey)

לפני כמה שבועות אמרתי שדברים טובים חוזרים לקרות בלייבל השיקאגואי תריל ג'וקי, ומאז קשה מאוד לדלג על ריליסים שיוצאים שם. אז הנה עוד אחד. מאחורי השם המשונה OOIOO (לא "אויו", כי אם "או או איי או או") ניצבת יושימי, האוונגרדיסטית היפנית שהייתה מקור ההשראה לאלבום האחרון של הלהקה המנג'סת ההיא, פליימינג ליפס, ומתופפת בלהקה מנג'סת אחרת, הבורדומז.

האלבום השלישי שלה כ-OOIOO מזכיר רק לעתים רחוקות את חומות הצליל האימתניות של הבורדומז, וחותר בבריכה פסיכדלית עצמאית ומקורית, שבה מתרגמת יושימי את המטען המוסיקלי המגוון שלה - שכולל קראוט-רוק (היפנים סאקרים בשביל הז'אנר הזה), פופ נאיבי, נויז, מינימליזם ופוסט-רוק נוסח טורטויז (הקשיבו לגיטרה ב"Northern Light") - לשפה ייחודית, מרתקת, חמה ומעשירה, שמצליחה גם לרגש ברמה הבסיסית ביותר. האלבום נסגר עם שני קטעים ארוכים, שמצד אחד לא מוותרים על בנייה איטית וסבלנית, מורכבות ומולטי-שכבתיות, ומנגד לא מוותרים על הזכות להתגלות במלוא יופיים במובן הכי פשוט של המילה. הוכחה לכך שאקספרימנטליות ממש לא חייבת להיות מלווה בתיסכול.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by