בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
מה יש לגבר השנה של "הזמן הוורוד" להגיד 
 
 
עופר מאיר, הזמן הוורוד

חצב מן הוא קיבוצניק רוחני שעושה מדיטציה, יוגה ורייקי, מחובר לטבע ומסובך עם נסים. כשגילה שהוא הומו, לגמרי במקרה, ישר רץ לספר לחבר'ה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
ארבע שעות לפני פתיחת שערי מתחם הדום-ווקס בתחרות "גבר השנה" של "הזמן הוורוד", בשעה 21:30, צילצל הטלפון הסלולרי של חצב מן. על הקו היתה אשתו של חבר קרוב שלו ושל בן זוגו, בר, שלקה בשבץ מוחי חמישה שבועות קודם לכן, ואושפז מאז כשהוא מחוסר הכרה. ההודעה היתה דרמטית ומפתיעה: החבר התעורר והחל להתבדח עם רופאיו. "ומאותו רגע", מספר מן, "שום דבר כבר לא היה לי חשוב – לא אם אני אזכה בתחרות, וגם לא אם אני אפסיד בה".
הקיבוצניק בן ה-29, 70 קילוגרם של שרירים שמתפרשים על 177 סנטימטר של יופי, שנולד, גדל ומתגורר בקיבוץ מסילות בעמק בית שאן, מגדיר את עצמו כ"מאוד קרוב לאדמה ולטבע". זה אומר שהוא רץ עם הכלבות בעמק, עושה מדיטציה ומתרגל יוגה, וכך מפתח את שרירי הבטן המרשימים ביותר שאפשר לאחל לגבר, שמסודרים כמו קוביות במשחק לגו. לא, הוא לא מתאמן בחדר כושר, והגוף המדהים שלו, מעבר לגנטיקה הנדרשת במקרה מופתי שכזה, היא תוצאה של חיבור לאדמה.

"הלוקיישן שלי הוא מאוד פסטרולי, ממש כמעט אגדה, וגם הנוף הוא כזה, מהאגדות", הוא מסביר, "גם כל הזמן קורים לי נסים". כך למשל, היציאה של החבר מהתרדמת, למרות שהוגדרה בבחינת נס רפואי, היתה עבור חצב כמעט צפויה לחלוטין באיזשהו מקום.

שלושה שבועות לפני שאירעה, הוא החל תהליך של ניקוי והיטהרות, כדי להגיע לרמה רוחנית גבוהה יותר, וכדי שיוכל כ"מאסטר רייקי", לשלוח אור ואהבה לחברו הטוב ששוכב במיטת בית החולים. בדיוק 21 יום לאחר שהחל בתהליך, כאשר ההיטהרות (שכללה התנזרות מסקס, סיגריות וקפה) הגיעה לשיאה והסתיימה, החבר התעורר. "ואז התחרות", הוא ממשיך ומספר, "כמה שזה יישמע מעליב לגביה, איבדה את כל המשמעות שלה בשבילי. ראיתי מה חשוב ומה אמיתי בחיים ומה משחק. אמנם משחק נחמד – למרות שיש אנשים שבשבילם זאת התרבות ואלה הם החיים עצמם. אבל האמת היא שזה עזר לי מאוד, בסך הכל, לא להיות לחוץ ולקחת את הדברים בפרופורציות, וגם להדליק את כל החבר'ה שם, את כל המתמודדים, ולהעלות להם את רמות האנרגיה".

- והצלחת ליהנות מהערב של התחרות?
"נהניתי בטירוף ממה שהלך מאחורי הקלעים וממה שהלך על הבמה. עבדנו על המופע שלושה ימים שלמים. ביום הראשון של החזרות היינו כל כך מעולים, שהבמאי החליט שאפשר לתרגל רק שעתיים ביום השני. אחר כך היינו כל כך גרועים, שלמחרת, ביום התחרות עצמו, התאמנו עשר שעות ברציפות. ברגע שהמופע עלה והצלחנו לעשות את זה בלי לקבל התקף לב – רגע הניצחון כבר היה משני. אתה רואה קבוצה שהתגבשה – אנחנו לא דוגמנים ואפילו לא רקדנים. די נהניתי לשחק דוגמן לרגע".

- איך ההרגשה ש-2,500 גברים רעבים וביקורתיים מסתכלים עלייך ומנתחים כל נקודה בגוף שלך?
"אין לי בעיה עם זה. אני לא... בוא נגיד ככה: לא שאלת אותי נכון. מי אמר שהרגשתי ש-2,500 אנשים מסתכלים עלי? הרגשתי שאני נותן שואו, כי זאת הגישה. בגלל שכבר מ-21:30 לא היה לי את ה'אדג'', לקחתי את זה מאוד בקוּל".

- הופתעת מהזכייה?
"חשבתי שיש לי סיכוי, אבל האמת שהכי הייתי רוצה לדבר על הנסים".

- אז בוא נדבר עליהם.
"סתם סיפור לדוגמה. זוכר את רעידת האדמה שהיתה לפני כמה שבועות? בדיוק שלושה ימים לפניה ישבתי עם כמה חברים, ואמרתי שאם אני מפסיק לעשן – תהיה רעידת אדמה. ואז הפסקתי לעשן, והיתה רעידת אדמה. אז דברים כאלו זה דברים קטנים שכל הזמן קורים לי. אני חושב שיש פלח מסוים באוכלוסייה של האנושות שזוכה, אולי זה בגלל נסיבות שמאפשרות לו, אולי זה בגלל נתונים טבעיים שהוא נולד איתם, אלוהים אולי, זוכה לעלות על הקסמים הקטנים האלה, הצירופים הקוסמיים האלו, והוא עולה על כל מיני דברים שקורים בחיים האלה והם הרבה יותר פנטזיונריים והרבה יותר מופלאים ופשוט נפתח לו עולם פלאי שכאילו קורה פה. אשכרה מטריקס. להרבה מאוד אנשים הנטל של החיים לא מאפשר את זה, וגם אם הם יודעים שפוטנציאלית זה היה נכון – הם לא מצליחים למצוא את הפירצה ולהסיר מעצמם את הנטל".

- ממתי אתה מרגיש שיש לך את זה?
"לי כל החיים יש את זה. כבר בילדות המוקדמת הרגשתי את זה. אני יודע, למשל, שכשאני מתפלל זה מתגשם. אני לא רוצה להישמע כאילו שזה ייחודי – פגשתי המון אנשים שיש להם את הכוחות האלו. ובתכלס אני גם מאמין שיש את זה לכל בן-אדם, הוא פשוט צריך להתכוונן. כל אחד נולד עם נתונים שונים ובנסיבות שונות, אבל כל אחד יכול ליצור את הריקוד בין כל החלקים והמרכיבים, ולהגיע למקום הזה שבו מתחילים לקרות לו הנסים, שבו ההתכווננות שלו מתחילה להשפיע על המציאות – במקום שהמציאות תכתיב לו דברים. בשלב מסוים בחיים שלי זה התעצם מאוד, זה קרה אחרי הצבא כשהחלטתי לנסוע להודו. לפני הצבא הייתי מאוד חזק בקטע של אומנויות לחימה. למדתי קראטה והייתי מתאמן שש שעות ביום. והאמת שכבר שם התחלתי לחוות כל מיני תחושות שהן מעל הנורמלי. זה היה ממש טראנסים כאילו".

- איך ומתי גילית שאתה הומו?
"אחרי שהשתחררתי משירות קבע. התחלתי את השירות הצבאי בקורס טייס, ואחרי שנפלתי ממנו שובצתי כמטיס מזל"טים. נשארתי בקבע חצי שנה, ורק אחרי השחרור, מתישהו, הגיעה החוויה שבה גיליתי שאני הומו. הייתי בן 21 בערך, והיתה לי חוויה מינית מעניינת, ויצא שגם גבר היה אתנו במיטה, ומה שקרה זה שגיליתי שלגמרי נוח לי עם זה. הייתי מאוד מופתע מזה, ואנחנו די התאהבנו ונהיינו חברים ישר על ההתחלה. מיד סיפרתי לכולם – קודם כל כי לחברים הקרובים הייתי מספר על חוויות מיניות והם גם היו מספרים לי. זאת תכונה ישראלית שגם אני נפלתי בה. ולאמא שלי סיפרתי תוך שבוע-שבועיים, כי לא ראיתי את עצמי פתאום מתחיל לשקר לה. כבר התקילו אותי בשאלה של אולי זה לא היה הכי רגיש לעשות את זה בכזאת קלות ויובש – אבל כנראה שלא הייתי רגיש, ורציתי להמשיך להיות פתוח. זה היה מדהים. לא חשבתי שאני הומו-הומו, חשבתי שאני ביסקסואל, ולקח לי בערך שנתיים עד שנשים חלפו לי מהחיים לגמרי. זה קרה עם חברה שהייתי איתה ביחד חמישה חודשים והגעתי למסקנה שזאת אהבה, ושאין שם משיכה פיסית. שמשיכה פיסית יש לי לגברים, וזהו".

- ואיך שאר המשפחה קיבלה אותך?
"אבא שלי בחר שלא לקחת חלק בתקשורת בסיפור הזה. הקשר היותר אישי והאינטימי שלי הוא עם אמא שלי. אבל זה יותר ברמה של קבלה מלאה. אבא פחות התערב בחינוך שלי, מאז ומתמיד. אבל הכל איתו זה בצורה נעימה – אין לנו כעסים או משהו".

- ובקיבוץ? נדהמו שהילד היפה של הקיבוץ הפך להיות הומו?
"כילד הייתי תמיד שונה. ממש לא נחשבתי לילד היפה של הקיבוץ. אני עד היום לא תופש את עצמי ככזה. אני מאוד לא מפרגן לעצמי בעניין של יופי. יש לי המון חוסר ביטחון עצמי, אני ביישן מאוד ויש לי רגשי נחיתות ומה שאתה רוצה. אני סבלתי מאוד-מאוד-מאוד עד גיל 17 וחצי, ואז באמת התחילו להשתנות דברים. בקיבוץ ידעו שאני נורא מוכשר, כשהתחלתי לצאת עם עצמי בכל מיני דברים. זה התחיל עם קראטה, ודרך זה כנראה באו המון דברים, התחלתי לעשות דברים מאוד פרובוקטיביים, הייתי הראשון שעשה פס בלונדיני בשיער, והראשון שעשה פירסינג וקעקוע, וכשבאתי ואמרתי שיש לי חבר, אמרו – טוב, נו, הנה הצעקה הבאה. אני יודע שמה שאני מתאר הוא לא ממש נורמלי".

- מתי נסעת להודו?
"בגיל 22 בערך. נסעתי בעקבות הכוונה של בת כיתה שלי, שאמרה לי תתחיל בפונה. נחתתי בבומביי, נסעתי לפונה, והסתובבתי שם שלושה ימים בלי בכלל לדעת מה יש שם. במקרה הגעתי לאשראם של אושו. בהודו התפוצצו לי החיים. אי-אפשר להעביר את זה בכמה מילים. הייתי שם חצי שנה – מתוכם ארבעה חודשים בפונה וחודשיים בהאמפי ובגואה בחופים".

- ובהודו ידעת גברים?
"בהודו היתה לי חוויה נפלאה עם כושי אמריקאי שפגשתי, ואז סופית וללא ספקות, הבנתי שאני לא ביסקסואל – אלא רק הומו".
 
- איך קרה שאחרי שחזרת לארץ שוב נסעת להודו?
"כל פעם הייתי במסע רוחני. פעם אחת למדתי רייקי מאסטר. בשלב מסויים הגעתי להכרה שלא למדתי מספיק בשביל להיות מאסטר בתחום ושמיהרתי מדי. זה לא היה בקטע שכלי – אלא בקטע אינטואיטיבי. ונסעתי להודו למצוא מורה – ומצאתי, בדרך פלאים מופלאה כזאת. קשה לי להסביר את זה בכתבה כזאת קצרה. פגשתי אותו ועוד לא ידעתי שהוא המורה שלי. חזרתי לארץ, לקח לי שנה להבין שאני הולך לפגוש את הבן-אדם הזה שוב, ידעתי שהוא מגיע להודו לאיזה 'רטריט' ואז נסעתי לפגוש אותו, ואחרי שפגשתי אותו שם ידעתי שאני הולך אחריו, ונסעתי לקנדה לחצי שנה, לאדמונטון. זה סופי שבוע, מפגשים, אין כת או משהו כזה שמפרידה אותנו מהחיים, כל האנשים חיים שם חיים מאוד רגילים בעיר. פשוט שוכרים דירה בעיר ועובדים בעבודה רגילה. הוא מאוד בקטע של היוועצות רוחנית. מה שמדהים שם זה שזה מצב חשוף, מאוד אינטימי, מאוד פתוח, מאוד אמיתי. אם אני משקר – ישר רואים עלי. זה לא אנשים שאפשר לעבוד עליהם. אתה כל הזמן חשוף וכל הזמן על הגיליוטינה, מוכן שיבתרו אותך. אין איזו אישיות תדמית שאתה יכול לעטות על פנייך – אף אחד לא יאכל את זה. ואז נגמר לי הכסף ונגמרה לי הוויזה וחזרתי לארץ. עבדתי איזושהי תקופה במסאז'ים, כי למדתי בהודו מסאז' אירוודי, ואז בשלב מסוים שלחו אותי ללוות נער אוטיסט בכפר שמעון. חייתי איתו שם. בתקופה הזאת פגשתי את בר, החבר שלי בשנתיים האחרונות. ואז בכפר שמעון נגמר להם התקציב בשבילי, ועברנו לתל אביב".

- זו היתה מערכת היחסים הרצינית הראשונה שלך?
"כן, לפני בר לא הייתה לי זוגיות רצינית. בהודו הריגוש שלי היה רוחני, עד כדי אקסטאזות מיניות. פילסתי את דרכי בצורה מאוד מועטה יחסית להומואים. את האינטרנט בכלל לא הכרתי. אני בכלל לא בקטע של מחשבים. אם הייתי בקטע של בא לי סקס – אז הייתי נוסע עם חבר טוב לתל-אביב עד הפעם הבאה".

- איך הקשר עם בר?
"לבר ולי היתה לנו חצי שנה של ירח-דבש. זה פשוט לא נגמר, זה היה מסחרר, עד שהגיע השלב של האחריות. המציאות שאני חווה בשנתיים האחרונות היא מציאות של שני אנשים שאשכרה התאחדו. בתקופה של תל-אביב היינו בלב חיי הלילה, כל הזמן. זה היה מאוד אינטנסיבי. בר היה המפיק של הפטיש, אז היינו יוצאים לשם הרבה. ואני חייב להגיד לך שזה מאוד איפס אותי. זה היה כל כך קיצוני לעומת הצורה שבה חייתי. זה הראה לי זווית חדשה. לפני כן האנשים בעיר היו בעיניי שקר, והכל היה מטריקס מבחינתי. היום ה'רוחְניים' הם קצת מוקצים אצלי. תל-אביב היתה הדבר האחרון שרציתי לעשות. אני הייתי במסיבות טראנס בטבע, ופתאום להיכנס למועדון עם עשן ולכלוכים זה היה הגהנום בשבילי. אבל האהבה שלי לבר היתה כל כך חזקה, שאני הבנתי שהשלב שלי הוא התמסרות ופשוט התמסרתי. הייתי מוכן לשבור את כל תפישת החיים שלי ופשוט לנסות משהו חדש. בשלב מסוים חיי הלילה קצת התישו אותי, וסחפתי אותו איתי למסילות. שם התחיל המסע החדש, שהוא הסרט שאנחנו נמצאים בסוף שלו עכשיו. עשינו מסיבות בכפר תבור, ולקראת סוף תקופת המסיבות בר ועוד חבר שלי רשמו אותי לתחרות גבר השנה".

- ועם כל הרוחניות הזו לא חשבת שזה קצת שטחי, כל העניין של תחרות?
"זאת שטות גמורה להגדיר אותה ככה. התחרות היא ניסיון לשחרר את ההומוסקסואליות ולהוציא אותה מהארון, ובסופו של דבר זה חלק ממאבק מאוד חשוב, כדי שלאנשים יהיו זכויות שוות והם יוכלו לחיות את הטבע האמיתי שלהם בכל מקום. התחרות הזאת היא חלק מהמאבק הזה. להגיד שהיא שטחית ופלקטית זאת רק זווית אחת, מאוד מגבילה שלה. יש לה תפקיד מאוד חשוב. בזכות זה שאני משתתף בתחרות, התפרסמה עלי עכשיו כתבת שער ב'דף הירוק', זה מקומון שמגיע לכל הקיבוצים בארץ, ומי שקורא את הכתבה הזאת יודע שהכתב כל-כך שיחק אותה ופירגן ויצאה כתבה כזאת טובה, שהיא בטוח תעזור לאנשים לעשות כמה צעדים של יציאה מהארון בחברה שהיא לחלוטין לא תל-אביבית ולא מקבלת – וזה קרה בזכות התחרות הזאת. אז להגיד שהיא שטחית, זה פשוט לצמצם אותה. התחרות גם אתגרה אותי מהרבה מאוד בחינות. היא נתנה לי איזושהי מוטיבציה לבחון שוב את הערכים שלי ולבחון שוב את המוסכמות החברתיות שהפנמתי. היא נתנה לי מוטיבציה לעשות את ההתנקות הזאת שהסתיימה בתחרות, ואשכרה לאפס את החיים שלי. וזה גם להשתתף בחלק הרבה יותר גדול מהעולם. פתאום אתה משתתף במשהו שהוא משפחה מאוד גדולה כי עד אז לא הייתי חלק מהקהילה וזה דבר מדהים. עד אז הייתי יותר בקטע רוחני של חוסר זהות, אני לא הומו, לא יהודי, לא ישראלי, לא כלום. אני בן-אדם וזהו. וזאת תפישה רוחנית שנראית לי היום קיצונית מדי, כי זהות חברתית היא חלק חשוב מהאישיות שלנו".

- מה אתה הולך לעשות עם הזכייה?
"אין לי מניפסט מוכן שאני הולך להצהיר אותו. מה שהצגתי זה בסך הכל מה שאני, וזה מה שאני הולך לעשות עם זה. הסיטואציות שאליהן אני אקלע עם זה יכולות להיות מגוון מאוד רחב. אין לי אפילו מושג מה זה יכול להיות. בטוח שזה יהיה יותר מאשר להופיע על משאית במצעד הגאווה, ואני מזמן ומייחל לכמה שיותר אקשן והשתתפות. בדיוק עכשיו הזמינו להשתתף באירוע פורים של 'נוער גאה' של האגודה ומיד הסתכמתי. אני מייחל שהשנה הזאת תהיה מסחררת ומופלאה ופורייה. אבל יכול להיות גם שעוד חצי שנה יגידו: מה זה היה כל הדיבורים האלו? למה לא שמענו עליו כבר חצי שנה?"

- איפה היית רוצה להיות עוד 10 שנים?
"הייתי רוצה לראות את עצמי עוד יותר נאמן לטבע הפנימי שלי שמוצא את הדרכים שלו להתבטא בעולם הזה מאשר היום. למשל, ריקוד – יש לי את זה בדם בטירוף, ואני לא מוצא את מרווח הזמן והיציבות הנכונה לתת לזה ביטוי. עוד 10 שנים הייתי רוצה להגשים את זה. בכלל, הייתי רוצה להיות אדם מוגשם".
 

חצב מן – כרטיס ביקור

מזל: בתולה
ספר אהוב: "האש שבפנים" מאת קרלוס קסטנדה
מוסיקה: אינפקטד משרום
שיר אהוב – "אי שם בלב" של קורין אלאל
תוכנית טלוויזיה: "ארץ נהדרת"
סרט: "שר הטבעות" – החלק השלישי
שחקן קולנוע: ג'וני דפ
חלום בלהות: ארנולד שוורצנגר
למה אני מכור: "לאמת, למה שאמיתי ולא שקרי"
הדבר הכי רומנטי שעשיתי: "זה שמור לי בלב, וקשור לאינטימיות. זה שטח פרטי"
 
 
תקופה בהיסטוריה שהייתי רוצה לחיות בה: " לחזור לילדות"
מה הכי מפחיד אותי: "לחטוא"
מה זה בשבילי קהילה: "צורה מדהימה וביטוי יפה לתמיכה הדדית"
מה הייתי עושה אם לא היה חוק: "הולך ערום כל הזמן"
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by