בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
געגועים לנחל 
 
 עבודה של מריסה, תלמידת תיכון אלנטאון, ארה``ב   
 
ראובן רייכמן

ראובן רייכמן נזכר שנתן יונתן היה אולי הגבר החלק ביותר שהכיר

 
 
 
 
 
 
 
 
 
כאשר ישבנו על הדשא בקיבוץ שלו הבנתי פתאום שנתן יונתן הוא אולי הגבר החלק ביותר שפגשתי. רגליו הלבנות והדקות יצאו ממכנסי ג'ינס גזורים והונחו מולו משולבות ("ישיבה מזרחית"), ולא היתה עליהן ולו שערה אחת. אינני זוכר מה אני לבשתי.

השנה היתה 1981, ואולי 1982, ונתן היה הרוס מהמריבות הבלתי פוסקות עם אשתו צפירה, שהתנהלו בשקט אבל הסתיימו תמיד כאשר היה טורק אחריו את הדלת וחוזר רק כעבור כמה שעות למקלחת חמה ומנחמת. שנינו היינו נבוכים. הכרנו רק באופן שטחי מכמה ערבים בביתו של חיים גורי – היינו מזיינים שם את המוח על פוליטיקה ואמנות, ונתן, שלא הורגל בשתייה חריפה, היה מערה לגרונו משקה אחר משקה, הולך ומסתגר, מסתגר והולך. הוא לא דיבר הרבה על חייו האישיים, ואולי לא עודדנו אותו לכך. אבל כאשר רכשתי את מכונית הפסאט המשומשת שלי, גורי, שספד לו יפה כל כך אתמול בלוויה, לחץ עלי לקפוץ אליו לקיבוץ, לעודד קצת את רוחו. לא יכולתי לדעת שהוא יגנוב לי שיר.

נתן, שהופתע מאוד מבואי, לא החזיק משקאות בביתו. זה לא היה מקובל אז בקיבוץ. ישבנו על הדשא, ואמרנו דברים צפויים על בגין ("והוא הרי פולני!", כעס נתן), ואז השתתקנו. נשכבתי לאחור בשמש, מנסה ליהנות לפחות ממנה, וכעבור דקות אחדות, שבריר שנייה לפני שנפרדתי ממנו, הוא הציע פתאום שניסע לכינרת, לחוף סודי שהוא מכיר. הסכמתי, בתנאי שהוא ישלם על הדלק. "אין בעיה", אמר, "תתדלק בקיבוץ".

היה חם מאוד, ונסענו בחלונות פתוחים. שיערו של המשורר, שכבר אז הקיף את ראשו כעננת גשם אפורה, התבדר ברוח כמו עשן מ-64 סיגריות נפרדות. לא הכרתי את הדרך והוא הנחה אותי במלים קצרות, לפעמים מתבל את דבריו בסיפור משעמם מתולדות הארץ. בחיי, רציתי להרוג את חיים גורי (התעצבנתי אפילו על מנהגו למזוג וויסקי בקמצנות).

בגלל החיפזון הרב שנינו לא הבאנו בגדי ים, וממילא לא רציתי להיכנס למים. המפלס היה נמוך מאוד באותו קיץ, ואני שונא את דגי הכינרת הכבדים, שמתנגשים תמיד עם חרטומם בגופי. אבל נתן לא היה מוכן לוותר. החניתי את האוטו קרוב ככל האפשר, וצעדנו כמה דקות בשתיקה דרך סבך של שיחים קוצניים (איני יודע את שמם). ברגע שראינו את קו המים קרסתי מתחת לעץ דל עלווה (איני יודע איזה עץ), והזהרתי את נתן לבל ירטיב את מכנסיו – אחרת לא יוכל לנסוע עמי בחזרה.

הוא הסיר את חולצתו, חושף טורסו חלק לנצח (פרט לפלומה רכה בבתי השחי), ובתנועה מופגנת נסוב ממני. וכך, כשגבו הלבן מופנה אלי, שילשל את מכנסיו הקצרצרים, והחל לדדות על סלעי הבזלת הלוהטים אל תוך המים. התבוננתי כיצד גופו הזקן, שניצוץ מגמישות נעוריו עוד נשאר בו, מנסה למצוא אחיזה באדמת הארץ הזאת, כושל ומועד שוב ושוב, אך בכל זאת מתקדם באיטיות. הייתי בטוח שהוא ימשיך ללכת על המים, אבל לא. המים הצוננים הקיפו אותו, והוא המשיך בצעדים בטוחים – כמתאבד או כשחיין רוסי – אל תוך האגם עד אשר רעמתו שקעה גם היא, מים אל מים.

אחר כך, כששכבנו בשמש על סלע בזלת גדול בחוף הנטוש – הוא כדי להתייבש, אני משום שהרגשתי חובה לארח לו לחברה – עצמתי את עיני מול השמש וראיתי את הדם עובר בעפעפי. "אתה יודע", אמרתי לו, "החוף הזה מזכיר לי נחל שאבא שלי היה לוקח אותי אליו. אני לא זוכר איפה הוא היה, וממילא הוא בטח התייבש כבר".

דיברתי ודיברתי: סיפרתי לו על הצדפים שאספתי ושמורים עד היום בצנצנת הנתונה בקופסת קרטון אצל הורי. נתן נשאר רפוי במקומו, וכשהתרוממתי מרבצי ראיתי שעטה את ארשת הפנים המבינה של אדם המאזין לווידוי. "יצאה לי שורה טובה", אמרתי לו, "חופים הם לפעמים געגועים לנחל".

הוא התנער פתאום. "חייבים לנסוע עכשיו", קם בבהילות, "אני חייב לשירותים".
את הדרך חזרה איני זוכר. את ספרו "חופים", שיצא לאור שנה או שנתיים אחר כך, הוא מעולם לא העניק לי במתנה.

יהי זכרו ברוך.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by