בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
האסונות של יודה 
 
 
דנה רוטשילד

דנה רוטשילד חיפשה בריחה ואקספיזם, אבל גילתה ש"אהבה מעבר לפינה" אפילו יותר מדכאת ממהדורת החדשות שאחריה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
כשהסתיים הפרק הראשון בעונה השנייה של "אהבה מעבר לפינה", תהיתי מי הם בדיוק התסריטאים – מה גורם להם לחייך, מה מדליק אותם, איך הם מחליטים על כיווני עלילה. זה לא שאני שייכת לעדת הפלצנים המתנשאים, הבוחלים בכל קיק טלוויזיוני שמריח מפוטנציאל פופולרי, ההיפך הוא הנכון – הבו לי דבר מה שתפקידו במרקם התרבותי הוא תרפויטי בלבד או אסקפיסטי במובהק, ואתמסר לו בתאווה, דווקא.

העונה השניה של "אהבה מעבר" לא מזמינה במיוחד למצטרפים חדשים. הדור שלא ידע את אגם רודברג יצטרך לעבור כמה פרקים בעלטה לפני שיצליח להשתלט על החומר. מה היה לנו בינתיים? בסך הכול מאה פרקים שבסופם – לעשות סיפור ארוך קצר – רשת הפיצריות התאגידית קרסה, והפיצריה המשפחתית שכמעט והובסה נותרה על תילה, מדיפה ריח ביתי של משפחה אוהבת ומתפקדת. בנוסף, נותרנו עם חוט עלילתי פתוח בדמותו של הרומן המוחמץ בין איה קורן (אלוהים, היא כל כך יפה) ליהודה לוי.

העונה השנייה מתחילה, כאמור, על ציר יהודה לוי-איה קורן. יהודה לוי, תחת שם הבמה שלו "ליאור דביר", סובל מדיכאון קשה ושיברון לב לאחר שאטימותו הובילה אותו לוויתור (!) על איה קורן ועל הוולד המשותף שלהם. קורן, שכזכור סיימה את העונה הראשונה בהפלה, נסעה להתאוורר ולחפש את עצמה בהודו. בינתיים, ליאור דביר הצעיר צריך להתמודד לא רק עם אהבת חייו שנגוזה, אלא גם עם סממני המיתון: אביו, שבטוויסט גנטי מפתיע מגולם בידי נתן דטנר, מבקש למכור את בית הפאר שלהם ולמסור את רשת הפיצריות לידי כונס נכסים. ליאור, כצפוי, נעשה מבואס עוד יותר.

וכאן נכנסת התהייה שלי לגבי התסריטאים. בחוזה הלא כתוב שבין הצופה לסבונייה יש משקל כבד לאלמנט הפאן. אני מקדישה לכם 45 דקות מחיי – כולל פרסומות – ואתם עושים לי נעים. אני לא מבקשת הרבה, רק כמה ריגושים קטנים שיחממו לי את הלב, קצת אופטימיות וקורטוב של רומנים רומנטיים – משהו שאוכל לצחוק עליו ברגעי הקשים, או להתמסר אליו ברגעי הקשים עוד יותר. במקרה הזה, התסריטאים הכזיבו. למעשה, נדמה לי שהפרק הראשון היה מדכא אף יותר ממהדורת החדשות שהגיעה אחריו.

ליאור דביר, מוכה רגשית וכלכלית, מקדיש את חמש דקות הפתיחה לכתיבת מכתבי השפלה עצמית והתרפסות בפני איה קורן, ומוסר אותם לאביה – עצוב. אחר כך מתברר שאבא של הקוזינה הנאה לא מעביר לה את המכתבים – עצוב. האבא של הקוזינה עצוב בגלל בתו הצעירה, אגם רודברג – עצוב מאוד. כאילו לא די בכך, מירי בוהדנה מוטרדת מינית בידי לובש המדים שנשוי לאחותה, שמנסה לפתות אותה באמצעות 50 אלף שקל שבזז מג'נין. וכאילו לא די בכל אלה, זוג נוכלים זומם לפתות ולגנוב את כספו של ליאור דביר המרושש ממילא.

זה לא אמור להיות ככה. אני יודעת את זה, והתסריטאים אמורים לדעת את זה. בסיום פרק סבונייה אני לא אמורה לרחם על יודה לוי, אלא להתמסר לדימויי גוף מטורפים, לפתח הפרעות אכילה ולקנות את כל משחות השיניים שמופיעות בפרסומות. אני אמורה להיות רגועה יותר, אופטימית יותר ומלאה בתקווה שמשהו מכל התרחישים ההיסטריים והטוויסטים העלילתיים ידבוק גם בי. לעזאזל, אני אמורה להתמכר.

ל"אהבה מעבר לפינה" אין את זה. אולי היה לה את זה בעונה הראשונה, אבל איפשהו אחרי שבמאבק בין הטוב (פיצריה משפחתית) לרע (תאגיד פיצריות מרושע) הטוב כבר ניצח והרע סתם נרמס, אין את המשהו – עלילה, אם תרצו – שישכך כאבים ויספק אסקפיזם מענג מין המוכן. אני מאוד מקווה שהתסריטאים יתאפסו על עצמם ויבינו שהקהל הבוגדני לא מסוגל לעמוד בסדרה כה ארוכה של מכות גורל. שיתנו לנו משהו טוב להיאחז בו, משהו חיובי. וטיפ אחרון: כדאי מאוד שהמשהו הטוב הזה יהיה קשור לאיה קורן ולסמי הורי, כי נקעה נפשו של העם מיהודה לוי. כמה אפשר?


 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by