בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
השתיקה זועקת אחריות 
 
 הפגנה פלסטינית-ישראלית משותפת בבודרוס (אתר תעאיוש)   
 
יוענה גונן

יוענה גונן מזמינה אתכם לצפות ב"אי נוחות זמנית", סרט המביא את סיפור המאבק הרב-לאומי בכפר מסחה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
התפיסה של "עיתונות אובייקטיבית" - כבר מזמן אבד עליה הכלח, ואני לא מחדשת לכם באמירה הזו שום דבר. ובכל זאת, חשוב לי להזכיר שהימנעות מעשיית מעשה מהווה אמירה חדה וחריפה ומעורבת, ממש כמו עשיית מעשה. כמו שאמר פעם אלברט איינשטיין, העולם הוא מקום מסוכן לא בגלל אלה שעושים רע, אלא בגלל אלה שמתבוננים על כך מן הצד ולא עושים דבר.

בכפר הפלסטיני מסחה, הסמוך להתנחלות אלקנה, התארגנה קבוצה מיוחדת כזו, של אנשים שלא עומדים מן הצד ומתבוננים בעוול. קבוצה של פלסטינים, ישראלים ובינלאומיים, שפעלו יחד במשך כחמישה חודשים וניסו ליצור מקום אחר, לא קיים, מקום שבו הם חיים זה לצד זה יום יום ופועלים יחד למען תיקון של עוול. הסיפור המרגש של מסחה לא מוכר בכלל לרוב הציבור הישראלי, זה שעומד מנגד ומתבונן, זה שכבר מזמן גיבש עמדה לגבי המציאות בלי להכיר את שלל המורכבויות והפנים שלה.

הסיפור הזה מסופר בסרט "אי-נוחות זמנית", שיוקרן הערב בסינמטק תל אביב, וזה בהחלט לא סרט שאני יכולה לטעון ל"אובייקטיביות" לגביו. האוהל במסחה היה חלק חשוב מהחיים שלי במשך מספר חודשים, כמה מחבריי מופיעים בסרט, ואפילו אני מרביצה בו שתי הבלחות אקראיות. אבל המחשבה כאילו מי שעמד מנגד ולא נכח באוהל מעולם הוא "אובייקטיבי" היא אשליה. והסרט הזה, שביימו דניאל סיון ויוני מסי, מיועד בדיוק למי שחושב שאם הוא לא מעורב, הוא בעצם אובייקטיבי; מי שחושב ששתיקה היא פחות אמירה מאשר דיבור ופעולה.

הסיפור של האוהל במסחה התחיל אי שם במרץ לפני שנה, כשקבוצה של פלסטינים שאדמתם עמדה להיגזל בידי ממשלת ישראל ובידי הגדר הרעבתנית שלה החליטו לפעול, ויצרו קשר עם פעילים ישראלים ובינלאומיים שהצטרפו אליהם. במקום הוקם אוהל מחאה, והוחלט שפעילים ישהו באוהל במשך כל שעות היום והלילה, אל מול הדחפורים המאיימים. האוהל הפך לנקודת מפגש שבה תוכננו פעולות והפגנות רבות, אבל בעיקר נרקמה בו אווירה של אמון, חיבה ומטרה משותפת. אקטיביזם פוליטי אולי נשמע כמו משהו לא הכי נעים, אבל באוהל בעיקר אכלו יחד, נמנמו, ניגנו בגיטרה ושיחקו כדורגל. כל אלו, כמובן, הופכות בעיני הצבא לפעולות שמסכנות את שלום ישראל ברגע שהן מבוצעות בשיתוף בין ישראלים לפלסטינים ומלמדות אותם שבעצם הם די קרובים ודומים זה לזה.

והרי זו בדיוק מטרתה של חומת האדירים שהולכת ונבנית והופכת את פלסטין לגטו, ולא פחות מכך הופכת גם את ישראל לגטו (אבל לנו כבר יש נסיון עם התחושה הזו והיא משרה עלינו סוג של רוגע, כנראה). להפריד בינינו לבינם, שלא נראה, שלא נשמע, שלא נחשוב שבצד השני יש אנשים ממש כמונו עם צרכים וכאבים ממש כמו שלנו. ולמרות שמטרתו המוצהרת של אוהל המחאה במסחה היתה למנוע את הקמת הגדר שתחנוק את מסחה ותכפה על תושבי הכפר רעב ואבטלה - הרי שברור שמטרתו האמיתית היתה בעצם ליצור את החיבור הזה שהחומה מבקשת לחסום, חיבור בין אנשים משני הצדדים.

הסרט מתאר את החיבור הזה, את הרוח האנושית המרגשת שנשבה בכנפי האוהל במסחה. הוא
גם מביא את הפנים שמאחורי הנתונים היבשים. יכול להיות שיש מי שיכול לעמוד מנגד כשהוא קורא ש-98 אחוז מאדמות מסחה נגזלו למען החומה, אבל קשה יותר לשתוק כשפוגשים בסרט את נאזי שלבי החייכן, אחת מהדמויות המרכזיות באוהל המחאה במסחה, קוטף תאנה דשנה מהעץ ומתבונן מעבר לגדר תיל באדמה שפעם היתה שלו. מטעי זיתים, שדות חיטה ועדשים - כל אלה פירנסו והאכילו את תושבי מסחה, עד שבאה החומה וגזלה אותם. כרגע לא ברור מאיפה ישיגו די אוכל כדי להתקיים, אלא אם כן יהפכו לנסמכים על צדקה או ינטשו את כפרם, שזו מן הסתם תקוותה של ממשלת ישראל.

במשך חמישה חודשים ליוויתי את האוהל במסחה. הרבה תמונות רצות לי בראש, נאזי מעשן כמו קטר ולוקח קבוצות-קבוצות להתבונן בגדר, מפגש מרגש של נשים פלסטיניות עם נשים ישראליות, ויכוחים על השונות התרבותית לאור העובדה שנשים פלסטיניות לא הורשו לבוא לאוהל בו ישבו גברים ונשים יחד, הפלאפל של מסחה, נערים פלסטינים ופאנקיסטים ישראלים משחקים בתעלה העמוקה שנחפרה למען החומה, שקי שינה פזורים מתחת לשמיים זרועי צלליות של דחפורים.

דרכן של אוטופיות לא להתקיים, וגם סופו של האוהל במסחה הגיע באוגוסט האחרון. כשזה קרה, אני הייתי בספרד, מנסה להתרחק קצת מהשחיקה האינסופית של אקטיביזם במדינת כיבוש, שוכבת עירומה על סלע לצד אגם בהרים, ומסביבי חבורה של לסביות והומואים עירומים קופצים וצוללים וחוגגים את התמימות המסוימת של פעילים אנרכיסטים במדינות בהן המיליטריזם לא אכל כל חלקה טובה. שיחת טלפון קצרה עם חברה בארץ בישרה לי שרבים נעצרו באלימות ושהדחפורים הרסו את האוהל. המציאות הישראלית-פלסטינית התרסקה בנחיתת אונס הישר אל תוך האגם בהרי ספרד, והלסביות השזופות לא הבינו למה פתאום אני בוכה. איכשהו חלמתי שהאוהל במסחה יכול למנוע את הכליאה והחנק של התושבים, אפילו שהיה ברור שזה בלתי אפשרי.

הסרט מסתיים בסצינה חזקה של חייל ישראלי שמנסה בצורה נואשת ושלומיאלית למדי לפתוח את השער הצהוב שנועד לאפשר מעבר תושבים פלסטינים, אותו שער שאמור להיפתח מספר פעמים ביום אך בפועל לעתים לא נפתח כלל (אולי כי החיילים שוכחים, אולי כי בעצם המדיניות הלא רשמית היא לחנוק את הפלסטינים עד שיתייאשו. ואולי פשוט כי כל כך קשה לפתוח את השערים הארורים האלה, כמו שניכר בסרט, שלחיילים פשוט אין כוח למרות שיש אנשים שצריכים להגיע לבית הספר, לעבודה או לבית חולים). על רקע הסצינה הזו מובאים אותם נתונים יבשים שהסרט נתן להם פנים ושמות, כמו העובדה ש-875,600 פלסטינים נפגעים מהחומה שהולכת וכולאת אותם. נאזי שלבי שמרואיין בסרט הוא רק אחד מאותם כמעט מיליון אנשים, והאשמה של הגדר היא סיפורו שלו מוכפל כמעט מיליון פעמים. אם אתם עדיין חושבים שהשתיקה היא אובייקטיבית, צפו הערב בסרט ותלמדו שהיא זועקת אחריות בקול מחריש אוזניים.

_________________________________________________________________
"אי-נוחות זמנית", בימוי: דניאל סיון ויוני מסי
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by