בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
נקמת היוספים 
 
 דודו גבע קרא עוז   
 
אדם אבולעפיה

אדם אבולעפיה על העובי הפשוט של "אמריקן ספלנדור", דיוקן של אמיתות ואשליות חשופות

 
 
 
 
 
 
 
 
 
מי הוא הארווי פיקאר? זו השאלה ש"אמריקן ספלנדור", בשבתו כ"סיפורו האמיתי של הארווי פיקאר", אמור לענות עליה. אך תשובתם של בימאי הסרט, שרי ספרינגר-ברמן ורוברט פולצ'יני, גם היא מנוסחת כשאלה. כמספר שאלות, למעשה: סיפור? אמיתי? הארווי פיקאר? תוך כדי התהיות הללו, מצטייר דיוקן של סיפורים, אמיתות וגם של כמה הארווי פיקארים אפשריים.

בכל זאת, פרט ביוגרפי כדי להרגיע את החרדה הספקנית. פיקאר (פול ג'יאמטי), שכיר במחלקת תיוק של בית-חולים ממשלתי בקליבלנד, הוא יוצרו של קומיקס מחתרתי שהחל לצאת בשנות ה-70 בשם "אמריקן ספלנדור". פיקאר מתאר ביצירתו את חיי היומיום של אדם בשם הארווי פיקאר, שכיר במחלקת תיוק של בית-חולים ממשלתי בקליבלנד וגם יוצרו של קומיקס מחתרתי שאת שמו אתם ודאי יכולים לנחש.

פיקאר הוא אנטי-גיבור מובהק. הפואטיקה שלו מבוססת על תיאור של "הדברים הקטנים" שבחיים האורבניים (דוגמת "האמנות של בחירת התור הנכון בסופרמרקט"), תוך שימוש חכם בשאנטי-קליימקס. אפשר לומר שהוא סוג של סיינפלד בלי הכסף, המראה, השארם ויכולות הפינג-פונג. אל תוך סיפוריו נכנסות דמויות מחייו ועבודתו: טובי רדלוף ה"חנון"(ג'ודה פרידלנדר), מר בוטס (ארל בילינגס) ואשתו (הופ דייוויס) או כל עובר אורח אחר. כולם מתאפיינים באיזוטריות אלמותית.

הסרט עצמו מורכב מרבדים שונים של בדיון, כשכל רובד שזור באחר. הראשון, מן הסתם, הוא זה שבו מתרחשת העלילה. ההגשה כאן היא של ריאליזם עם טוויסט: מצד אחד אווירה אמינה, אך מצד שני קומפוזיציה, תאורה ותפאורה מסוגננות טיפה'לה מעבר לסטנדרט ההוליוודי. החריגה העדינה הזו מבוצעת במקביל ע"י ג'יאמטי, שמגלם את פיקאר כדמות עגולה עם נגיעות קריקטוריות. שני רבדים נוספים הם קצוות מנוגדים לכאורה. הקצה האחד הוא הדוקומנטרי: בחלקים שונים הסרט חותך לראיון של הבמאית ספרינגר-ברמן את "פיקאר האמיתי" (המגולם ע"י הארווי פיקאר עצמו). הראיון ממוקם בחלל לבן, המכיל שלל אובייקטים מחייו של האיש בתפזורת. דווקא המרחב הדוקומנטרי נראה כמו עולם פנימי.

הרובד הזה משולב אל תוך העלילה "הבדיונית" בכך שהוויס-אובר שמלווה אותה הוא של פיקאר הדוקומנטרי (המקריא טקסט שספרינגר-ברמן כתבה). קצה נוסף הוא הפיקציונלי: קטעים מונפשים מהקומיקס מושתלים לתוך הסיפור כאלמנט של חלום-בהקיץ (של הדמויות ושל המספרים).

הרובד הרביעי והמעניין ביותר, הוא זה שבוחן את אופן ייצוגו של פיקאר בתקשורת הבידור האמריקאית של שנות השמונים. העלילה מלווה את פיקאר-ג'יאמטי כשהוא הולך להתארח אצל דייוויד לטרמן, דבר שהפך לו בתקופה מסוימת למנהג קבוע. במקום לשחזר את האירועים, מובאים לפנינו קטעי ארכיון מהראיונות עצמם. כך ישנו גם קטע קצר מ-MTV News שבו אירחו, "בשביל הצחוקים", את טובי "החנון". קטעים אלו חושפים את האופי הנצלני והצורה הלגלגנית שבה התייחסה המדיה אל עולמו של פיקאר, בזמן בין-הפרסומות שהקציבה. הקטעים הנ"ל גם מתווכים לנו עוד סוג של פיקאר.

תשזורת הסגנונות מעניקה פרספקטיבה מגוונת על הדרכים השונות שבהן סיפור או אדם יכולים "לבוא אל החיים". הסרט מצליח לתמרן בין הרבדים השונים בהצלחה מרובה, אך הצלחתו הגדולה יותר היא ביכולתו לקחת סיפור אישי, להפוך אותו לדיון באופני-ייצוג קולנועיים ולהחזיר אותו חזרה לקרקע אנושית. או במילים אחרות, העובי הפשוט של הסרט הזה נוגע לחשיפת האשלייתיות וההטעיה שבכל סיפור, ללא התעלמות מההכרח והקסם שבו. "המסר" של "סיפורי דגים" של טים ברטון רוצה לומר דבר דומה, אך הנדבך החיצוני, האמיתי, נראה מודבק דידקטית מדי לאגדות המופלאות. "אמריקן ספלנדור" אינו "אומר" לנו כמעט דבר, הוא מראה לנו.

בנוסף לכל, זהו סרט מצחיק, עם הופעות משחק מצויינות וג'אז שמחמם את הפס-קול. אפשר להצביע על נפילות אחדות או על כך שהשימוש של הסרט בסאונד קלישאתי וצפוי ביחס לשאר המרכיבים, אבל "אמריקן ספלנדור" הוא סרט כל-כך חמוד שאין בי שום רצון להתעכב על מגרעותיו. גם לא כ"כ איכפת לי מי הוא הארווי פיקאר, אני יותר חזק כרגע בתהיות של "כמה עוד פיקארים ישנם?".
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by