בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
מתוכנן דרבי עם שלישיית דופה 
 
 
תמר גלזרמן

תמר גלזרמן מעניקה אוסקר פרטי ל"שלישיית בלוויל" – סרט הרבה יותר טוב מ"מוצאים את נמו" בקטגוריות האנימציה והאמוציה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
שלישיית בלוויל", סרטו של הקנדי סילביאן שומה, היה המועמד הוודאי להפסד באוסקר המשמים של לפני שבועיים. עם סיכוי קטן מאוד אל מול המרהיבון "מוצאים את נמו" לבית פיקסאר, נכנס לזירה "שלישיית בלוויל" ולעורו לא יותר משני מימדי ציורים ידניים בספיה ופסקול מקסים ונטול דיאלוגים.

הקו העלילתי, פלוס מינוס כמה צבי ים, דווקא מזכיר בול את "מוצאים את נמו", וגוזר אף הוא מנוסחת סרטי האנימציה לשובר קופות קיצי: המציאו דמות לא כשירה אך סימפטית, רצוי מתבודדת עם לב זהב, צרפו לה סיידקיק אוויל אך מצחיק מגובה במאפייני ליצן חצר, קחו לגיבור משהו יקר ושלחו אותו לחפש. הרי החיים הם מה שקורה כשמישהו מזיז את הגבינה שלנו, או מכניס יצורים זרים לביצה שלנו ומבחינתי זה בסדר גמור. אין לי בעיה להתענג קצת על מסע שסופו הטוב ידוע מראש.

רק שפרט לסכמאתיות עלילתית מקובלת, "שלישיית בלוויל" לא מעלה ניחוחות של שום אנימציה אחרת שנעשית כיום. הדרמה הענווה, נטולת היומרות, לא שואבת משום דיסני שנעשה אחרי "ספינת הקיטור ווילי", ומרוחקת אלף שנות אור מאנימה היפנית. מה שכן מריח מוכר ומנוכר הוא הוייב של הבמאי ז'אן פייר ז'נה, יוצרו של "אמלי", שהאווירה הצרפתית הפנטסטית והמלחיצה של "שלישיית בלוויל", מעוררת צמרמורות בגוון "עיר הילדים האבודים" שלו.

הסרט מתחיל עם מחווה מוסיקלית מטורפת בשחור לבן למקס פליישר, אביהם של פופאי ובטי בו, שלקוחה הישר משנות השלושים, קומפלט עם שריטות בפריים. מהר מאוד מתברר שההתחלה המשונה, ברוח המיוזיק-הול, עם סיקוונס בו נראה פרד אסטר נאכל על ידי נעלי הסטפס שלו, היא רק מתאבן לתופיני האקסצנטריות של המשך הסרט.

סבתא גמדית, כעורה אך סימפטית, מקבלת משמורת על נכדה היתום, בעל מאפיינים פיזיים דומים, ומנסה לעודד אותו בכל דרך אפשרית. כשגור הכלבים מצליח חלקית, עולה הסבתא על הרעיון לתת לאינגלה אופניים ומכאן והלאה הילד נהיה פנאט קיצוני ואנורקטי של רכיבה, עד הטור דה פראנס.

בטור דה פראנס עצמו מתקיימים עסקים מלוכלכים ששולחים את הסבתא והכלב במסע הרפתקאות משונה הישר ל"בלוויל", מעין מטרופולין מדומיין עם תווי פנים פריזאים על פרצוף אמריקני - מה שמצליח להעלות תהיה בנוגע לאיך שהיה נראה העולם אם צרפת היתה פני הגלובליזציה, ועושה כן בצורה מגושמת שנשענת בעיקר על אנשים שמנים במיוחד ודוכני המבורגרים מרובים.

האנימציה העדינה, נעדרת מניירות ושוויצים טכנוקרטיים, מתארת את הסיפור המז'ורי היחיד בחייהן של דמויות מינוריות מאוד. וזה מצליח, במיוחד בסצינות הביניים האיטיות והתמוהות, לרגש לעומק. קחו לדוגמה את הסצינה שבה הכלב, ששם 101 כלבים וגנבים בכיס הקטן של הקולר עם הריאליזם השמנמן שלו, נראה בוהה בשעון, בהמתנה פנאטית לרכבת הבאה שתעבור בצמוד לבית, ואז מהדס במעלה המדרגות על מנת לנבוח את נשמתו מהחלון. זו לבדה מספיקה להסביר למה יכול להיות מענג הרבה יותר, לעתים, לצפות בציור ידני אילם, מאשר בפניה המאסיביים והמהממים בתלת מימד של ארצות הברית.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by