בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
מחמאה ממך זה ממש קומפלימנט 
 
 
איתי נאור

איתי נאור תוהה איך קורה שתוכניות כמו "השיר שלנו" ו"מיכאלה" הופכות למוצרים הכי חכמים בטלוויזיה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אני חושב על זה, ולא מצליח להבין מה מניע את היוצרים הסבוניים בישראל להתפרע ככה. זאת אומרת, אפשר לפרש את העובדה ש"מיכאלה" ו"השיר שלנו" שופעות במסרי סאב-טקסט מתוחכמים ומשחקות אותה הכי מודעות לעצמן, בכך שהאנשים שכותבים אותן הבינו שמדובר בזירה הכי נוחה להשתוללויות. שההתפרעות הזו היא סוג מובן מאוד של פורקן מדיומי, ושל ניסיון ליצור אוטונומיה חתרנית והזויה מול החדשות בשלושת הערוצים המיינסטירמים. מצד שני, לא ברור מי מאשר להם לרוץ עם הלך הרוח הזה.

שלא תבינו אותי לא נכון, אני חושב שזה מעולה. ואני גם מצטרף לניחוש שמדובר בגל שייחודי לתעשייה שלנו. וזה התחיל עוד בימי "רמת אביב ג'", עם הרפליקות הבלתי נשכחות והעידיות לינוביצ'ים, והגיע לסוג של שלמות דיאלוגית ב"משחק החיים". השאלה היא איך זה חמק מהרדאר שאמור לאתר עשבי גרוב שוטים ולקושש אותם לרמה שבה הכל יהיה מובן לכל.

כי אם "משחק החיים" הראתה שחרור, ו"מיכאלה" מביאה אותה על הגובה, אז חכו עד שתראו את "השיר שלנו" – ללא ספק התוכנית הכי אינטר-טקסטואלית על המרקע הישראלי, בכל הזמנים. סדרה שבה בכל פרק, ממש לא הרבה מתחת למרקם העלילה הכללי (בית ספר תל אביבי לאמנות ומשחק ונינט טייב בתפקיד מהגרת מקרית גת בשם נינט לוי) מזדעקות להן עשרות הפניות, מחוות ודחקאות פנים-תעשייתיות. זה שלנינט קוראים נינט זה ברור לכל אחד (ובפרק הראשון מישהו קורא לה בטעות "לינט", כמו הזמרת האחרת, ואז מתקנים אותו), אבל לא כל אחד שם לב שכשאפרת בוימלד, שמשחקת כוכבת ילדים שבאה ללמוד בבית הספר, מספרת על זה שאמא שלה (חנה לסלאו בשיחוק הליהוקי, או שמא הליהוק השיחוקי של התוכנית) היתה בצבא בלהקת הנחל עם מנהלת בית הספר ירדנה טמיר (משחק מילים על המפיקה טמירה ירדני) ואומרת "ירדנה היתה המפקדת שלה בצבא", היא בעצם משחזרת את אחד ממשפטי הראיונות הקלאסיים ביותר בארץ.

וזה ממש לא מפסיק שם. בין סצינות גיפופים של גיא זוארץ המלך ובוימלד, שמרביצים קונטרה להתחרמנות הפרסומית האחרונה של שני הנוכחיים שלהם (והאקסים של עצמם), יב"ז ויודה לוי, לבין תפקיד אורח של מורן אייזנשטיין ("את באמת מאוד אינטליגנטית", אומר לה זוארץ אחרי המשפט הראשון שלה) שמבצעת שיבוש תרבות של ממש כשהיא שוזרת לתוך היציאה שלה מהסצינה איזה נישוק חפוז וכמעט בלתי נראה למזוזה – קשה לאובסס הישראליאנה המצוי לצאת כשתאוותו בידו.

וזה מסוכן, כי אין לזה סוף. אני, לדוגמה, לא הצלחתי להבין מדוע כששני מורי האקדמיה, סער בדישי ואביגיל אריאלי (היא ממש מזכירה לי את דיקלה קידר בימים אלה), ישבו במכונית, הרדיו שידר את "מלנכוליה" של חמי רודנר ולא, נניח, את "הכוכבים דולקים על אש קטנה" של משינה. וזה דשן מצוין להפרעות נפשיות. כל אחד שמישהו מהחברים שלו התמכר ל"משחק החיים" יכול להגיד לכם את זה.

ב"השיר שלנו" מביאים את זה לשיאים חדשים של גימור. ואני לא יודע אם יש מקומות בעולם שבהם עושים סדרות כמו זאת, שקולחת כל כך טוב בשתי שפות בו זמנית. שמצד אחד משתמשת בכללים הכי טפשיים של אחד הז'אנרים הנחותים, ומצד שני מהווה את האופציה הטלוויזיונית המצחיקה והחכמה ביותר שראיתי מזה הרבה מאוד זמן. ואמרו לי - זה שהזיכרון שלי כרגע מורה שמדובר בתוכנית הכי מעולה מאז, נזרוק, "החמישייה הקאמרית", יש בזה כדי להצחיק או להעציב, או שזו סתם שאלה גרועה?
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by