בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
ריקיגל: זה נשמע כאילו אתה שר דרך שמיכת פוך 
 
 
ערן דינר

ערן דינר טוען שעמיר לב מעולם לא שר כל כך רע כמו שהוא שר באלבומו החדש והמנמנם

 
 
 
 
 
 
 
 
 
בין האמנים הישראליים שצמחו בחצי השני, הפחות שמח, של הניינטיז, עמיר לב מתמקם לא רע קצת שמאלה מהאמצע. קל לדמיין אותו בתמונה הקבוצתית, מאייש את העמדה האלטרנטיבית-סולידית לצד אביתר בנאי ויהלי סובול, קובי אוז או אסף אמדורסקי וירמי קפלן (כסולנים). ההשוואה לקפלן מעניינת במיוחד כי די בדומה לעמיר לב, גם הוא התקשקש תקופה ארוכה עד שהצליח להוציא אלבום ראשון. קפלן העביר את התקופה הזאת בכתיבת שירים לאמנים אחרים, על כס המתופף ב"תערובת אסקוט", ובנסיונות חוזרים להקליט את מה שהפך בסוף ל"ירמי קפלן והפרחים" (1994).

בזמן הזה עמיר לב כבר הספיק להוציא אלבום אחד כושל בהפקה מוסיקלית מוטעית עד כאב של לואי להב ("רוצה לראות אתכם במקומי" ב-1991), אבל רק ארבע שנים מאוחר יותר הגיש אלבום שיכול היה לעמוד מאחוריו בלב שלם -"עמיר לב", שעטף שירים אישיים באריזה רוקית מלוכלכת ועירומה (של עודד פרח). לב רואה בצדק באלבום הזה את אלבום הבכורה האמיתי שלו. אלבום שני מרוסן ומעודן, "פעם בחיים", ואלבום לייב, השלימו את דמותו של לב כרוקיסט נוגה וכמספר מוכשר של פיסות חיים קטנות.

עם הרקורד הזה, מגיע עמיר לב אל השלב בקריירה שלו שבו הוא צריך להמשיך ולהצדיק את הטייטל, ומגלה שזה לגמרי לא קל. ממש כמו ירמי קפלן, שהתמודד עם אותו אתגר בדיוק לפני שנה, כשהוציא את אלבומו הרביעי. קפלן, שניחן בחוש אופנתי מעט יותר מפותח, בחר לרענן מעט את הצליל שלו והקליט אלבום טוב ומשכנע, שאמנם לא נגע בגבהים של "ירמי קפלן והפרחים", אלבום הבכורה המעולה שלו, אבל עמד בכבוד בסטנדרט. לב, באלבומו הרביעי (או השלישי, תלוי מי סופר), נוקט גישה אחרת ומעדיף בבירור לשוב אל מה שכבר הוכח כאפקטיבי. זה, כשלעצמו, אינו דבר רע. להיפך, זו בחירה שעשויה להתברר כנבונה מבחינה מסחרית. הבעיה היא שלב בוחר לשוב דווקא לכיוונים שהם פחות מעניינים מוסיקלית ומגיש אלבום שהוא ברובו נוסחתי.

"לפעמים אני מאושר" קרוב יותר ברוחו לאלבום השני, "פעם בחיים", וכמותו הוא ספוג באווירה מלנכולית-חורפית. אולי אלה חיי הכפר, שגם מיוצגים היטב בחוברת ובצילום העטיפה, שגרמו ללב להוריד טורים, ואולי הוא קצת התאהב בדמות הלאונרד כהן המחוספס מהגליל. אבל משהו לא עובד באלבום הזה. הגיטרות הסוערות של מוטי בוקובסקי, שחרשו ביעילות לאורך ולרוחב של שני האלבומים הקודמים, מונחתות ברוב הרצועות של "לפעמים אני מאושר" לרחש מונוטוני, מעין המהום חרישי רוחש מלווה בתיפוף מברשות מנומס ואיזה המונד או כינור מזדמן. כל זה מתחת להמהומיו של לב עצמו, שנדמה שמעולם לא שר רע כל כך.

לרוקר האורבני של רצועות כמו "כבוי", או "שש שעות שינה" (שתיהן מתוך "עמיר לב"), אין כאן זכר. הצד המשמח הוא שלב הוא עדיין כותב מרשים שניחן בעין חדה וביכולת נדירה להפוך שפת דיבור לשיר משכנע. הוא עדיין מסוגל להשחיל שורות נפלאות כמו "שימי לב לרוסים/ יש להם משהו / לא רק מכוניות ובגדים" (מתוך "תסעי"), אבל כמלחין וכמבצע הוא זקוק נואשות ליד מכוונת. השירים היפים שהוא עדיין כותב ראויים לליווי מוסיקלי מסעיר הרבה יותר מגרסה המנומנמת שמציע האלבום הזה.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by