בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
עוזרים לערבים בקליקי דה קליק 
 
 
דנה רוטשילד

דנה רוטשילד תוהה אם מישהו מיוזמי ההפגנה הוירטואלית השמאלנית בכלל קולט את הניתוק המטורף שהוא משדר

 
 
 
 
 
 
 
 
 
במקום שממנו אני באה נהוג להעריך אספקיזם ותלישות, ואף על פי כן – גם לי יש קווים אדומים. ביום ראשון, אחרי שבבוקר ירו לפעיל שמאל כדור גומי בעין (וגם הרגו כמה ערבים, אבל מי סופר), גיליתי שמה שמכונה בארץ "השמאל" מארגן הפגנה. ולא סתם הפגנה, אלא "הפגנה וירטואלית", שמטרתה הבעת תמיכה ביוזמת ז'נבה.

וירטואליותה של ההפגנה הזאת אמורה להפוך אותה לנגישה לכל פועלת. כך למשל משפחות שלא הצליחו למצוא בייביסיטר יוכלו להתייצב באתר בשעה הנקובה. באחד הבאנרים להפגנה מופיעה נערה על רקע גבעות מוריקות. אין לי כוח לנסוע לתל אביב, היא אומרת. לא נורא, תקליקי מהבית. הנה דרך לייצר מהפכה עממית במדינה שלרוב התושבים שלה אין אפילו גישה למחשב.

הבאנרים, כאמור, מעידים על עיסתם. משפחות אשכנזיות עם שני ילדים שנתקעו בלי בייביסיטר, ילדות אשכנזיות שנתקעו בלי חשק: כולם מחייכים את החיוכים השבעים שלהם, כאילו אומרים "תרמתי במשרד", למצפון הרוחש שלהם. זה שמדי פעם מנסה להזכיר שיש להם רבע מיליון מתנחלים על הידיים ועוד שלושה מיליון אנשים שחיים בגיטאות. "לא נעים", הם אומרים לעצמם, "מילא, נקנה כתרומה שמן זית אותנטי מהמסיק של תעיוש". ואכן, בהפגנה הזו אפשר להפגין מהמשרד. לתת את הקליק הסימבולי למירוק המצפון בדיוק לפני היציאה לשניצל של הצהריים.

הוויית ההפגנה הזו נטועה כה עמוק במורשתו של השמאל המתון בארץ, שספק אם יש מי מיוזמיה שקולטים את רמת הניתוק שהם משדרים. באתר מופיעה תמונה של כיכר רבין, מעין ניסיון לשחזר את הימים היפים והספורים שבהם לשמאל היתה כאן ממלכה. נוסטלגיה מתרפקת על ימי אוסלו העליזים, שבהם אפילו מזרחים נתפסו עם פתק של רבין על הידיים, וערבים ישראלים עוד חשבו שיש טעם להצביע בבחירות של מדינת ישראל הציונית. רטרו. תהיתי אם מישהו מכנופיית ביילין לא מבין שהתמונה חושפת את עליבותה של ההפגנה. כאילו היא עצמה אומרת לציבור התומכים האדיש: "הייתי מעדיפה שנהיה שם, אבל אתם לא תבואו". כמו לאה רבין בשעתה שהטיחה במפגינים "איפה הייתם אז", לפני שיצחק נרצח.

אין כמו יצחק, הוא באמת גרם לנו להרגיש שאנחנו עולים על הדרך הנכונה. היו אפילו כמה חודשים של אופוריה. לכן מדי פעם החברים של יצחק מתכנסים בכיכר, ומעמידים פנים שהכול כמו שהיה פעם למשך שלושה שירים של אביב גפן. היום גם להם כבר אין כוח. לכל היותר הם יצביעו עם העכבר.

רשימת הנואמים עולה בקנה אחד עם האנשים שחיים בעבר. יוסי ביילין, שמעון פרס, עמוס עוז שלוקח את עצמו ברצינות מעוררת רחמים מאז שהגיע למסקנה שהכיבוש לא משהו – אנשים שמשלהבים בעיקר פיהוק. מצער לחשוב שהם אלה שאמורים להרים את ההמונים במדינה הזו – אותם מאות אלפים שכבר יומיים לא יוצאים מהבית, שנשבר להם מהאבטלה, מהפחד ובעיקר מהיאוש.

יוסי ביילין לא מבין כבר כמה שנים למה הם לא מצביעים בשבילו. בארוחות משותפות עם ערביי מחמד כמו סרי נוסייבה הוא פוכר את אצבעותיו ומטיח אצבע מאשימה לציבור בישראל. הוא וחבריו הרי כל כך צודקים ויפים ולבושים טוב (אופנה איטלקית) וכל האירופאים הרי נורא אוהבים אותם. "מה הבעיה עם הישראלים האלה?" הוא תוהה בקול. "הם עדיין לא בשלים", מנחם אותו האחמד התורן, "זה לא אתה, זה הם".

אבל זה כן הוא. זה כן ביילין, ושמעון ועמוס עוז ואביב גפן והניכור השמאלני המתנשא של אותה כנופיית שבעים שהמחאה שלהם, במדינה של אלימות וכיבוש ואקטיביסטים שחוטפים כדורים וצבא שמטייח, היא מחאה וירטואלית בשיתוף פעולה עם ערבים וירטואלים. מחאה שמנסה לדמות ימים טובים יותר, קלים יותר לשמאל המתון. מחאה שהיא פיקציה, שהיא לא באמת מחאה, אלא ייבוש חלוש של חוסר שביעות רצון, של אדישות. מחאה וירטואלית היאה למחנה שהוא לא יותר מווירטואלי. כמו מפלגת העבודה, כמו השמאל הציוני בישראל.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by