בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
אוסמה בן לאטה 
 
 
אדם אבולעפיה

אדם אבולעפיה סבור שהטריק של "אוסמה", סרט אפגני שמשעתק את הקולנוע האיראני, הוא בליקוק שאריות רגשות-האשם שנותרו בתודעה הליברלית

 
 
 
 
 
 
 
 
 
"אוסמה" הוא מוצר קולנועי שנרקם למען הצרכנים השבעים ממערב. הבמאי האפגני סידיק בארמאק מצא דרך מעניינת להזרים קצת מזומנים למדינתו השפופה, תוך ליקוק שאריות רגשות-האשם שנותרו ברקטום של התודעה הליברלית. ואכן רגע השיא של הסרט, ברבע הראשון של הסצנה הראשונה, הוא כאשר נער אפגני מבקש מהמצלמה דולר, ובתמורה מבטיח להראות לה את ההתרחשויות המעניינות באמת - אך לא לפני שהוא משיב בהכנעה "תנק יו ורי מאץ'".

ימי הטאליבן, עת על נשים נאסר להסתובב מחוץ לבית ללא הבעל, הם ימים רעים לאפגניסטניות. נערה בת 12, החיה עם אמה האלמנה וסבתה, נאלצת להתחפש לנער כדי שתוכל לעבוד ולפרנס את ביתה. היא מתחילה לעבוד אצל חנווני שהיה חבר של אביה המנוח, אך במהרה נלקחת יחד עם שאר נערי הכפר לסדנה מהירה באיסלם ואופנת הכפייות. הילדים מרביצים קוראן ולומדים מהמורה כיצד יש להיטהר לאחר חלום רטוב. אספנדי (לא במקרה, אותו הנער מפתיחת הסרט) הוא היחיד שיודע את סודה. הוא גם זה שבניסיון להגן עליה מפני חשדות הזאטוטים המציקים, נתן לה (כמו גם לסרט) את השם הגברי ביותר שעלה על דעתו - אוסמה. ואולם בסופו של דבר מגוון הפעילויות הזכריות חושפות את הנער\ה. דברים עצובים יותר עוד מחכים לה.

אפשר לומר שבארמאק מושפע מהקולנוע האירני, אבל נכון יותר למצוא אותו מעתיק. את סיפור התאהבותו של בחור צעיר בנערה שהתחפשה לנער למטרות עבודה אפשר למצוא בסרט המתוק של מג'יד מג'ידי, "באראן"(גם כן על שמה של הבחורה). ה"פיוטיות" (כלומר הסימבוליות המוקצנת של חפצים) של מג'ידי גם נמצאת כאן, בגירסה גסה וזניחה מעט, אך המוטיבים המרובים ביותר לקוחים מ"ליקוי חמה בקנדהאר" של מוחסן מחמאלבף - סרט שמתרחש גם הוא באפגניסטן ומצויים בו דימויים ודמויות ששועתקו, באיכות בינונית, ל"אוסמה". גם מבחינה סגנונית ברור חותמו של מחמאלבף, שתמך בהפקת הסרט, החל מהשימוש הדי מוצלח בנון-שחקנים ועד הצילום הג'רנליסטי. נדמה שבארמאק ניסה ליצור גירסה יותר נוחה למשתמש של הקולנוע שהוא אוהב. אני הרגשתי לא בנוח עם זה.

בניגוד לסרטים שאוזכרו לעיל, המציאות המתוארת ב"אוסמה", גם אם מבוססת על סבל אמיתי, היא פשטנית ביותר. כל דבר "רע" מיוחס לטליבאן. בהתאם לכך הדמויות מתפלגות לשתי מחנות מוסריים, מבלי איזו תנועה מצד לצד של אחת מהן. גם בדמות הילדה אין התפתחות ממש. אם בארמאק רצה לתת לנו תמונה דרמטית של המציאות, היה אפשר לפתח כמה דקויות ולא להתמסר לניגוח תעמולתי של משטר אפל. אם רצונו היה להעניק לנו רצף אימאג'ים מחמאלבפיים ריאל-סוריאליסטיים, אין כל צורך להיצמד לתבנית הדרמטית הנוקשה. מה שאפילו יותר מאכזב תוך צפייה בסרט הוא הגילוי, ברגעים מסויימים, כי בארמאק הוא במאי יותר מעניין מהסרט שלו. אפשר לקוות שעם הכסף שהוא עשה מהפקה זו, יפציץ בפעם הבאה במשהו חופשי יותר.

כך או כך, נלסון מנדלה מצוטט בתחילת הסרט באומרו, "אני יכול לסלוח, אבל לא לשכוח". תסלחו לי, אבל לא אכפת לי לשכוח את "אוסמה". לאור העובדה שבאולם היחיד שמציג את הסרט בת"א ישבו לצידי רק עוד ארבעה אנשים, גם לשכוח אותו זו פריבילגיה.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by