בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
והרוח בוכה מרי לו 
 
 
דנה רוטשילד

דנה רוטשילד הצליחה להדוף את ההצקות היחצניות שהוטבעו ב"תמיד אותו חלום", כדי לגלות סיפור מורכב ומרגש על נאיביות ישראלית בלב שברו של החלום האמריקאי

 
 
 
 
 
 
 
 
 
המוני יורדי בית ישראל נהרו להופעות של "מרי לו" בגולה. מחומצנות שיער, גברים מכריסים בגיל העמידה, פרחות בנות 12 – האומה הישראלית תמיד נראית אותנטית יותר כשהיא יישות מדומיינת, כמעט וירטואלית. המהות המזוקקת שלה דוחה למדי בהתחלה, גסה מדי, לא מעודנת. רק לאחר זמן הסתגלות הכנות שלה מסוגלת לעורר אמפתיה. חמלה, יותר נכון. סרטו של עדי פרוסט, המתעד את מסע ההופעות האמריקאי של השוס הבימתי של צביקה פיק, נראה לא ברור בתחילה. הנושא שלו מעורפל, ולרוב הולך לאיבוד מאחורי יחצ"נות משעממת. אבל כשהוא מציץ מאחורי פרצופה חד ההבעה של יעל בר זוהר, הוא מצליח לרגש.

הסרט מנסה ליצור קשר בין סיפורה של מרי לו, פרחת מועדונים שמנסה לעשות את זה בהוליווד, לבין קהילות הישראלים מעבר לים, המורכבות מפרחות מועדונים שניסו לעשות את זה. על פניו – תוכן לסרט. בפועל זה יוצא קצת מקושקש. גם כי העלילה של המחזמר היא בסך הכול מהלך "גזור והדבק" של עלילות משנה מופרכות שהן קטעי מעבר בין שיריו של גאון הפופ, וגם כי פעולת ההגירה אל מחוץ לישראל, שזכתה לכינוי הציוני "ירידה" (להבדיל מ"עליה"), היא קצת יותר מורכבת משרבובי השפתיים של יעל בר זוהר.

הבמאי מתעקש לדבוק בהקבלה הזו, וכך מפספס וממסמס כמה רגעים מאתגרים יותר - כמו הרגע שבו תימני בן 60 בשוק הישראלי של לוס אנג'לס מספר שנמאס לו ממשחק התפקידים הזה, שבו הקהילה הישראלית מחייבת את עצמה לספר בשבחה של ישראל שעה שכל אחד ואחד מחבריה יודע בבירור למה הוא נמצא איפה שהוא נמצא; או כמו הרגעים שלפני תחילת ההצגה, שבה פותחים ישראלים לשעבר בני 50 באסטות נוסטלגיה, ומוכרים בה את מרכולתם, בין אם מדובר ב"דיסקים ישראלים" – מונח שהפוסטמודרניזם של ימינו לא יכירנו בארץ הקודש גופה – או בין אם מדובר במתרימות צעקניות לוועד למען החייל, המנופפות בתמונות של חיילים מסוקסים, כמו מחזיקות בקפסולות של ישראל של פעם. איזו ישראל מדומיינת, פיקטיבית לגמרי, שאלה שעזבו מבקשים לשמר בזיכרונם כמקום שקוראים לו "בית", אבל הוא תמיד מורכב מחתיכות פאזל שמודבקות זו על זו בגסות, מכסות על דברים אפלים ומורכבים בהרבה.

במקום כל אלה, בחר יוצר הסרט לדחוף לנו את פרצופה של יעל בר זוהר על כל פריים, או את שני הסנט של אמיר פיי גוטמן על החלום האמריקאי. דווקא הפייג גוטמן, לצד פיזוזי המפרגנת שלו לכמה שצביקה פיק נערץ ושכולם אוהבים אותו, וכמה שהמחזה מעולה וכאלה, מצליח לגלות מדי פעם פכים של מודעות עצמית. כשהוא קפוא מקור, מתכרבל במעיל שלו בשדרות הוליווד, מתכנס בעצמו וממלמל משהו על חלום הכוכבות האמריקאי ושברו, הוא נראה כה נוגה ויפה, שלראשונה אני מאמינה לו לרגע. אפילו מוצאת שהוא די מקסים.

כך גם לגבי מילי אביטל, האשה שעושה לבטי דייוויס את מה שעשתה דנה אינטרנשונל לסלין דיון. על הטיילת של לוס אנג'לס היא רוכשת משקפי שמש מאיזו לטינו-ערס. לוס אנג'לס מטרפת אותה, היא נכנסת להיי מטורף ומשדרת קסם של ילדה על אקסטה כשהיא מדברת על העיר הזו. "את שחקנית?", שואל הלטינו, "כן", היא עונה בגאווה. "גם אני", אומר הלטינו. ועל המסך נוצר רגע קסם כזה, שהעליבות שהוא חושף – שני מהגרים עילגים מהעולם השלישי עם חלומות מופרכים להסתער על הוליווד – נראית כה פואטית ומרגשת, שבאותו רגע גם אביטל וגם הלטינו נראו כאילו נרקחו במוחו של מפיק. הם היו קסומים בעיני, טראגים ונואשים – כוכבים הוליוודים אמיתיים. אבל אז, משום מה, שוב בחר הבמאי להעביר את הזום ליב"ז.

כאילו שמה שהייתי צריכה זה לשמוע עוד אחת מאימרות השפר שלה לגבי שואו ביז. כאילו שהיא מבינה משהו. לצפונית הזו אין נוכחות בימתית בשיט, היא לא יודעת לשיר ובטח שלא לשחק. היא מגלמת פרחה בדיוק כמו שהייתם מצפים מחננה מרמת אביב ג' להתנהג, והיא גונבת זמן מסך יקר.

למרבה המזל, גם כשהבר זוהר מנסה להשחיל את הקלישאות החבוטות שלה ("אם זה בא מאהבה – זה ילך, אם זה מגיע מלחץ – זה פשוט לא עובד"), עדיין נמצאים אלה שיגנבו לה את ההצגה – שחקני המשנה. למעשה, הם גונבים את ההצגה במשך כל הסרט. האנשים ונשים האלה נצמדים למצלמה בנואשות כובשת. יש להם את הזיק הזה בעיניים – מהסוג שהיה לי כשיצאתי מתל השומר עם הפתק של הקב"ן – המבט הזה שאומר, "אני צעיר, אני חסר עכבות, ואני הולך לכבוש את העולם". החלום האמריקאי – על אף שהם מודעים לפיקטיביות שלו – הוא עדיין משאת נפשם.

לניר בלסן, למשל, בן 26 מבאר שבע, היה מסע ההופעות לנסיעתו הראשונה אל מחוץ לארץ. הוא בחור מקסים. פשוט כך. במלון פאר בלאס וגאס הוא מספר כמה קטן הוא מרגיש לנוכח הכוחנות האמריקאית, אבל זה לא מבלבל אותו. הוא עדיין מסוגל להישיר מבט למצלמה ולומר בשיא הכנות, "אני רוצה להיות כוכב, אני רוצה את זה". אני איתו שם, אני מקווה שילך לו. ואני גם בעד אביטל לבני, שהמודעות העצמית – ואכן יש לה כזו – לא מסיחה את תשומת הלב שלה מהמקום הנכון. "מחזות זמר זה הז'אנר האהוב עלי. אין כזה דבר יותר מדי דרמטי, יותר מדי נוצץ. זה פנטזיה", היא אומרת כשהיא מודדת בהיתוליות פאות לדיוות מזדקנות בחנות בניו יורק. הלוואי ותהיה מפורסמת. הלוואי.

אבל גם הכוכבים מהשורה הראשונה, כביכול, בנוסח יב"ז והחבר המכוער שלה (זו היתה הפעם הראשונה שנעצתי מבט אל גיא זוארץ, והממצאים האסתטיים מאכזבים. במיוחד ממי שאמור לעמוד בסטנדרטים של יודה לוי), נראים קטנים כל כך בארץ הזו שמעבר לים, הארץ הענקית הזו, שבולעת מאות אלפי שחקנים מתחילים אל קרבה בלי מלח; שמיליוני אנשים שרוצים "לעשות את זה" מתפגרים על ספינות מהגרים בדרך אליה; שאלה מהם שמצליחים איכשהו לגעת בחלומה מקימים מפעל חמוצים מישראל באמצע לוס אנג'לס ומרגישים שהעולם בכף ידם.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by