בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
שייך למדור 
114886 
 
 (צילום: גל חרמוני)   
שייך למדור |
 
מאיר תורג`מן, הזמן הוורוד
 
 
 
 
 
 
 
 
 

בזמן שהמתנתי לבואו של הדרוזי הראשון בישראל שיוצא בפומבי מהארון, רשמתי על המחברת את כל הידע שיש לי על הדרוזים. עם כל הכבוד לי - ויש לי הרבה כבוד לעצמי - התברר שאני יודע הרבה יותר על החתונה של טריסטה וראיין (להלן "הרווקה", ששברה את שיאי הרייטינג בארצות-הברית) מאשר על עולמם של הדרוזים. ובעצם, למה לחנטרש - גם אתם, קוראים יקרים, לא יודעים יותר ממני.

זה מכלול הידע שיש לי על הדרוזים:
1.יש להם חומוס מצוין.
2.יש להם רחוב ראשי מאוד המוני בשבתות בדליית אל-כרמל, וניתן למצוא שם בעיקר עשרות אשכנזים בורגנים שמחפשים אותנטיות עלק ודיסקים מזויפים שעולים עשרה שקלים (בחנות צדדית בתחילת הרחוב קניתי את האוסף הכפול של ג'ורג' מייקל, שעלה לי עשרים שקל, ועד היום הוא הדיסק היחידי שלא קופץ במערכת).
3.הגברים המבוגרים בקהילה הדרוזית חובשים כובע עגול וגבוה, ועל שפתותיהם שפם. לא זכור לי אם גם הנשים מגדלות.
4.הם מדברים ערבית, אבל משרתים בצה"ל, רובם במג"ב, ובמהלך הטירונות הם תמיד דורשים לשאת במסעות את המאג, כדי להראות לכולם שיש להם הכלי הכי גדול בכיתה.
5.פעם בשנה תושבי מג'דל שאמס מגיעים לגבול ישראל-סוריה ומחתנים גבר מפה עם אשה משם לקול מצלמות ערוץ 1, שבדרך כלל הוא הערוץ היחיד שמביע התעניינות באייטם כזה. למה? רמז בסעיף 10.
6.אין להם מדינה.
7.מסלול החיים של הגברים שלהם קבוע: שירות קרבי בגיל 18, אירוסים בגיל 19, בניית בית בגיל 20, חתונה בגיל 21, הבאת ילדים בגיל 22 והתחלת גידול שפם בגיל 23.
8.הם תמיד טוענים לקיפוח (ובצדק).
9. כמו, למשל, סלאח טריף, שטוען שמדינת ישראל רק מחפשת לדפוק את הדרוזים ולכן העלילה עליו את סיפור השוחד, ורפיק חלבי, שלא נבחר לתפקיד מנכ"ל רשות השידור ועשה ברוגז ברוגז לעולם.

עם הידע המוגבל והסטריאוטיפי הזה, מה רבה היתה ההפתעה לפגוש את טיראן עטאשי, בן עשרים, שלא עונה כמעט על אף אחת מהדעות הקדומות האלו. הוא לא קונה דיסקים מזויפים, לא משתגע על חומוס, אין לו שפם, הוא לא שירת בצה"ל, לא התחתן מעולם, לא בנה בית, לא טוען לקיפוח, אבל כן חושב שדוד שלו, רפיק חלבי, צריך היה להיבחר לתפקיד בערוץ 1.

- מה, רפיק חלבי הוא דוד שלך?
"כן, כל המשפחה שלי תפסה עמדות בכירות. אח של אמא שלי, זידאן עטאשי, היה קונסול ישראל בניו יורק, וכל שאר בני המשפחה הם דיינים ושיח'ים. אנחנו משפחה מאוד מפורסמת".

- ומי מכל הסלבס של דליית אל-כרמל יודע עליך?
"כולם, כל דליית אל-כרמל יודעת עלי. אנחנו משפחה אריסטוקרטית בכפר (הוא קורא לדליית אל-כרמל בשם כפר, אף על פי שמתגוררים שם כבר 16 אלף איש; מ.ת.). זה מקום מקסים. בתור אחד שהתגורר בהמון מקומות בעולם, אני הכי אוהב את הכפר. זה מקום מדהים, לא דומה לשום דבר אחר בעולם".

- אפשר להיות גיי בדלית אל-כרמל? לא סקלו אותך?
"אף פעם לא הכחשתי את זה. מי שיש לו האופי, צריך להיוולד למשפחה הנכונה - רצוי כמה שיותר משכילה - ולא תהיה לו בעיה להצהיר שהוא הומו".

משפחתו אכן משכילה. אביו מנהל את מחלקת הילדים בבית החולים כרמל, אמו עובדת סוציאלית. יש לו עוד ארבעה אחים, סטרייטים. "אוהבים אותי בכל מקרה", הוא אומר, "אף אחד לא עושה מזה אישו".

בחור יפה, העטאשי הזה. ההליכה לעבר האוטו חשפה אותו לאור. לא גבוה במיוחד, נערי, חטוב, שזוף (טבעי), חיוכו כובש, עורו צח כשלג ועיניו כחולות.

- כחולות? תסתכל אלי רגע... יא שקרן, הן חומות!
"אלו עדשות חומות. העיניים האמיתיות שלי כחולות".

- תרשה לי לגלגל עיניים השמימה.
"אני אוהב שינויים, אתה מכיר את הבלונדיניות האלה שצובעות את השיער לשחור כדי להיות שונות מהמראה שלהן כל חייהן? רגע... אתה רוצה להגיד לי שאתה לא חשבת לשים עדשות חומות על העיניים שלך?".

- לכסות את העיניים? זה האיבר היחיד שיפה אצלי.
"תנסה, לא תפסיד. מה אכפת לך, תחווה ריגושים חדשים".

וריגושים, רבותי, הם התכונה המאפיינת את עטאשי יותר מכל. רגישות, אבל בעיקר ריגושים. הריגושים האלה כוללים קריירה כדוגמן בניו-יורק, זוגיות ומגורים משותפים בתל-אביב עם איש תקשורת בכיר, תפקוד כמואזין במסגד הראשי ברומא והווה של תיכף סטודנט במילאנו. ולחשוב שהפז"מ של עטאשי בעולם הוא בסך הכל עשרים שנה. חתיכת הספק.

 
- רגע רגע רגע, בוא נתחיל בסדר כרונולוגי. מתי הרגשת לראשונה שאתה הומו?
"בגיל 14. למדתי בריאלי בחיפה, בית ספר מאוד ציוני ופטריוטי, והייתי הדרוזי היחיד שלומד בכיתה, אבל לא הייתי דרוזי במנטאליות שלי. קראו לי 'דרוזי-אשכנזי'. בגיל הזה הבנתי בפעם הראשונה שאני לא מסתכל על דנה ולא על אפרת, אלא על עידו".

- קווים לדמותו של עידו, בבקשה.
"הוא היה חתיך מרוקאי, ילד יפה-יפה".

- נמשכת אליו, ו...?
"היינו חברים טובים, ופעם אחת מצאנו את עצמנו באחד החדרים בבית של ההורים שלי, כשעל הקיר תלויה תמונה ענקית של שייח' מאוד מפורסם בעדה שלנו. התנשקנו. הרגשתי לא נעים להסתכל על השיח' ולנשק בן חתיך".

- מי יזם?
"אני, אבל הוא לא התנגד וגם לא נראה לי שהוא ממש סבל. זה היה מחזה מוזר, אבל הייתי כל כך חרמן עליו".

- מה קרה לו מאז?
"אין לי שמץ. לא ראיתי אותו כבר הרבה שנים".

- תרים טלפון, לך תדע.
"כן, אבל בטח הוא טייס בחיל האוויר".

- מתי ההורים הבינו?
"אני חושב שהם תמיד ידעו. כתבתי בזמנו כל כך הרבה יומנים, ודאגתי לא להסתיר אותם. הם היו זרוקים בחדר, ככה שאני משער שהם קראו חלקים מהם והבינו לבד. בכל אופן, החותם הסופי היה בגיל 16. הכרתי עולה חדש מצרפת בשם תומאס, והיינו שני ילדים שהלכו לכל מקום ביחד, צמודים-צמודים. אז גם היתה סיטואציה שההורים תפסו אותנו על חם".

- איך הם הגיבו?
"הם היו קצת בשוק, כי למרות שהם ידעו, הם לא שיערו שאני עושה את זה בפועל עם גבר. אני מאמין שלהורים קל יותר לדעת שהבן שלהם הומו מאשר לראות אותו מתנשק עם חבר נשיקה צרפתית".

- ואחרי תומאס הקטר?
"הכרתי את בן הזוג שלי לשלוש השנים הבאות. הוא היה בן 32 ואני בן 16. הוא איש תקשורת בכיר ומוכר, וגרנו יחד בצפון תל-אביב. היתה לנו אהבה מאוד גדולה, והוא פירגן לי המון. הוא הכיר לי את מי שהיתה בזמנו המנכ"לית של חברת הדוגמנות לוק, שמאוד התלהבה מזה שיכול להיות דוגמן דרוזי ראשון. עשיתי בוק, היא שלחה אותו לכל מיני מקומות בעולם, ובגיל 16 וחצי כבר עשיתי אודישנים בניו-יורק. הצטלמתי לפרסומת לחגורות של קלווין קליין, למשקפי שמש ועוד, ואחרי כמה חודשים חזרתי הביתה. התגעגעתי".
 
- ופה, בישראל, כוכבך לא זרח?
"במשך שלוש שנים הייתי דוגמן בכתבות אופנה ב'מעריב לנוער', קצת קסטרו-מן, קצת טי.אן.טי, השתתפתי בקמפיין נגד עישון...".

- אתה מעשן?
"בטח. רוצה אחת?".

ואז הגיעה איטליה. "הגעתי לאיטליה לבד, עם קצת כסף בתיק ועם הרבה כוונות טובות". במילאנו, הוא מספר, הוא עשה כמה אודישנים, שרק חלקם צלחו, ושתי תצוגות מסלול. הביקוש למראה הדרוזי לא היה בשיאו, והוא נדד לרומא. כשהזמינו אותו לאודישן במילאנו, היה צריך לנסוע ברכבת במשך חמש שעות לכל כיוון. באיזשהו שלב נגמר הכסף.

ובכל זאת, מהפך. עטאשי גאה לעלות לשידור: "ישבתי במסעדת פועלים נורא זולה ברומא והתחלתי לבכות. בגלל המצב החרא שהייתי שרוי בו, בכיתי המון. לפתע ניגש אלי אדם מבוגר ושאל אותי מה קרה. סיפרתי לו שאין לי עבודה ושאני נמצא בעיר זרה, ולפי המבטא הוא שאל אם אני מדבר ערבית. עניתי בחיוב. הוא שאל מאיפה אני, ואמרתי, כמובן, שאני פלסטיני. אילו הייתי אומר שאני דרוזי ושכל המשפחה שלי משרתת בצה"ל, הוא היה מעיף אותי קיבינימאט.

"הוא הביא לי טקסט של פסוקים מהקוראן, ואמר לי: 'תשיר אותם'. שם, במסעדת פועלים דלוחה, שרתי בקול פסוקים מהקוראן בניגון מסתלסל. הוא חייך ואמר: 'מצאתי לך עבודה'. מאז, במשך שבעה חודשים, הייתי המואזין של המסגד הראשי ברומא. זה מסגד ענקי עם אלפי מתפללים. הייתי צריך לבוא למסגד חמש פעמים ביום, החל מארבע בבוקר ועד אחת בלילה, לעלות לחדרון קטן, ממש כוך, ושם, כשאני לבוש בבגדים הכי יוקרתיים שיש, לזמר במיקרופון פסוקים מהקוראן. זה היה מחזה הזוי לחלוטין, אבל הרווחתי 300 יורו בשבוע".

באוקטובר, אם ירצה אללה, הוא יתחיל ללמוד במילאנו, "באוניברסיטה מאוד יוקרתית לאופנה, לאמנות מודרנית ולפיסול", את תחום האמנות הפלסטית. "אני רוצה ללמוד ארבע שנים, ואחר כך אולי להיות מעצב אופנה".

- אתה חושב שאתה מוכשר?
"כן, חופשי".

- ומה עם זוגיות?
"יש לי חבר חדש, איטלקי בן 25, סטודנט למשפטים, שגם נראה טוב. אני מקווה שזה יחזיק מעמד".


- הדרוזים, ככלל, נחשבים מיניים?
"מאוד. זו חברה מאוד גברית, והם כל הזמן נמצאים זה עם זה. הם אפילו מאוד מתירנים. למשל, מאוד מקובל לנשק גבר בפה. לא צרפתית, אבל נשיקה-נשיקה".

- אתה מכיר עוד הומואים דרוזים?
"היה זוג דרוזים גייז בכפר ואחד מהם התאבד. בן זוגו לא יכול היה לשאת את הכאב, וכמה ימים אחר כך גם הוא החליט להתאבד. הם היו מקסימים ויפים, כל כך כאב לי הלב. אבל זה מאוד נדיר שיש הומואים בכפר - מי שגיי לא גר בכפר. אני מאמין שיש עוד הרבה גייז שבחרו בחיים חשוכים והיום הם נשואים, אבל יש ניצנים של תקווה שההומואים הדרוזים ירימו ראש ויראו שהכי חשוב זה הם עצמם ולא עם מי הם נכנסים למיטה".

- אז אתה, בעצם, הדרוזי הראשון שיוצא מהארון בכזו פומביות.
"כן, ואני עושה את זה בעיקר כדי להעביר מסר לכל בני הנוער הדרוזים ההומואים: שלא ייבהלו מעצמם, שיידעו שזה לגיטימי. זה מאוד נכון לעסוק בזה, זו לא בושה, ואפשר לשרוד וליהנות בחיים. הנה, שיראו אותי".

- ערבי כבר ראינו בתחרות "גבר השנה", מתי נראה דרוזי?
"בשנה הבאה. מאוד אהבתי שבתחרות הזאת מוצאים מקום לאנשים שהם לא דוגמנים אלא מייצגים את הקהילה, שיש להם מה להגיד ושיש להם אידיאולוגיה, ובמובן הזה הזכייה של חצב מן עשתה לי מאוד טוב על הלב. הוא לא יפיוף - היו יפים ממנו - אבל אף אחד מהם לא הביא את מה שהוא הביא: תוכן".

- אבל אתה בעצמך דוגמן.
"אבל אני לא בובת שעווה".

- אז בשנה הבאה תתמודד?
"כן, אינשאללה".
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by