בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
מצעד האנשים המעצבנים 
 
 
מערכת מיקסר

לרגל חג החירות, ממשלת מיקסר גאה להציג את מיצג השטנה: רשימת האנשים הכי מעיקים ביקום, או לפחות בישראל

 
 
 
 
 
 
 
 
 

צביקה הדר

 
לא מזמן נתקעה מקטרת כבויה בפיו של צביקה הדר. כשצריך, הוא מוציא אותה משם בתנועה רבת רושם ומעיף מהמרקע לתמיד את אחד מהשחומים האלה שמתפתלים ושרים מולו. המקטרת היא השלב העליון, בינתיים, בהתפתחותו של השמן מבאר שבע (מוצא: רומני). עכשיו היא עדיין נעוצה בפרצופו העגול, המזיע, כמו נעל עקב של מנולו בלאניק בראשו של אחד מקורבנותיהן של "המלאכיות של צ'רלי", אבל בקרוב היא תהפוך לחלק ממנו – קימוריה יהיו כמו סלסול קטן, מעין ערבסקה, למשמניו. אבל בדיוק כמו יגאל שילון, שהסיגר העבה בוקע מגופו העגול כמו ארובה – צביקה הדר לא עובד על אף אחד. ראובן רייכמן
 

דובר קוסאשווילי

 
יש בדיחה כזו שמספרים בערבי כיתה: "איך קוראים לבשר שמסביב לכוס? אישה". ובכן דובר קוסאשווילי לקח את בדיחת כיתה ח' הלא רעה הזאת ועשה ממנה קריירה. הוא קודם כל צילם את הכוס ואחרי זה בנה סביבו עלילה, פיתח דמויות והוסיף גם מוסיקה ואידאולוגיה. אני לא יודע, אולי זה מקובל במקום ההררי ממנו הוא מגיע. דובר קוסאשווילי הוא איש גס. אני לא מתכוון לגס רוח או וולגרי, אלא איש שהטקסטים שלו, קווי העלילה שלו וההתנהגות האישית הם גסים ובהמיים. הוא הגיע למזרח התיכון ומצא את מקומו יופי. בארץ יש מחסור בתרבות, מחסור בקולנוע ומחסור במספרי סיפורים טובים. כזה יש לנו מספיק. מורן שריר
 

יוני בלוך

 
לפני כמה שנים איבחן גל אוחובסקי תת-זרם של יוצרים גברים רגישים, שלא מתביישים לתבל את הקישקע ולהציג אותו לראווה. אביתר בנאי, שעל שמו כונה כל העסק "דור הפודרה", כבר לא מפדר שום דבר חוץ מציציותיו, ושוק המוסיקה הישראלי נותר עם שורה של מתעטרלים חנונים שישמחו להראות לכם שחוץ מפלומות, יש להם גם קצת מאוד מודעות עצמית.

הנודניק הזה ששר "מתבלבל ונופל" נכנס כמובן למשוואה, וגם זה שנטחן בגלגל"צ ושעברי עושה לו קולות עם ה"יהיה טוב, יהיה טו-הוב" שלו, מתאים לעסק. אבל הם רק שתי דוגמאות בולטות, כשנדמה שאת כל העניין יכול לסכם ולהקיף יוני בלוך – ארכי חנון שדווקא לא חושף רגישות יתר ולא רומז שהוא בוכה מהפתיחה של רחוב סומסום כי היא מזכירה לו את האביב באייטיז, אלא חמוש במעט דיסטורשן, רחמנא, ומנעים זמירות פופ קובלנציות בשקל כאילו היה גירסה מקונחת-אף של שייגעצ. כל מטחנת סיפור ההצלחה האינטרנטי שלו, ראיונות ה"אני אוהב מיינסטרים" והפזמונים הדלוחים, משדרים אדם שהוא כה לא מאיים והלך רוח כל כך סחי, עד שבא להמציא עליו ריאליטי שבו מכריחים אותו לשתות ולעשן ולשמוע מגאדת, ואז לא לשדר את זה אף פעם. איתי נאור
 
 

רענן שקד

 
בשלב זה של חיינו, נראה שאף אחד כבר לא זוכר למה בדיוק מתפרסמת בעיתונים ביקורת טלוויזיה יומית. אם זה שם, אנחנו אומרים לעצמנו, כנראה שיש לזה סיבה. באופן אישי, לא ברור לי למה למישהו לקרוא על משהו שהוא ראה יום קודם במו עיניו, או במקרה היותר תמוה, שכח לראות. והנה, כאילו כדי להוכיח את הנקודה שלי, על הבמה הרמה ביותר של החזית השנויה במחלוקת הזאת, ניצב רענן שקד, ומגיר מילים על טלוויזיה. מעל דפי העיתון של המדינה הוא מטווח מדי יום ביומו חידודים פושרים ישירות אל מרכז התודעה הקולקטיבית של גיל העמידה, ולא אומר כלום, ובדרך כלל, זה גם על שום דבר.

קחו את הדליחות הקריאייטיבית שהזיקנה קפצה עליה מוקדם מדי מצד אחד, ותחום הסיקור הבעייתי מצד שני, ותקבלו את השטרודל הכי מחומם למוות שאתם יכולים לקוות להכניס לפה מדי בוקר. תאמרו מה שתאמרו על טעמו הבעייתי של רוגל אלפר – לפחות יש לו אתוס. אחי רז
 

דן מרגלית

 
דן מרגלית משחק כבר שנים בללכת בלי ולהרגיש עם. שנים שהתרווח על כסאו בחסותו של ג'ו בראל, מעמיד פנים שהוא עיתונאי רציני כשמסביב ירום סער המינויים הפוליטיים ומדיניות עיתונות הפארבדה של הבוס. והנה, לפני כמה חודשים הגיעו מים עד נפש – אפילו בשביל זחוח מקצועי כדנגלית – וכדן מרידור עת זנח את הליכוד בשיאה של איזו פארסה נשכחת, קם ועזב את המדמנה בניסיון לשמר קצת מהמוניטין שלו. לא הספקנו למצמץ, וכבר הוא חובש את ספסלי ערוץ 10.

המעבר בין הערוצים תיפקד כזריקת ויאגרה בשבילו, זה גורם לו להרגיש צעיר ונועז – עיתונאי רציני, אם תרצו, כמו פעם. אבל המעבר לא שינה דבר בהתנהגותו. הוא נותן את השואו הקבוע שלו – זחיחות, כוחנות והסתחבקות עם דנקנר-לפיד – התנהלות ארכנית שבערוץ של אורי דן עוד איכשהו נטמעה בסביבתה, אבל בערוץ החדש היא סתם מריחה כמו קפסולת זמן וטעם רע מ-92'. דנה רוטשילד
 

אורנה בנאי

 
קשה לומר דברים רעים על אורנה בנאי, אבל בכל זאת ננסה. זה קשה משום שהיא מקצוענית, מצחיקה ואינטילגנטית – כל תו בהתנהגותה אומר מודעות וביקורת עצמית – ובעיקר חמודה מאוד. זכורה לי במיוחד אחת משורות המחץ במופע הסטנד אפ הפרה-היסטורי שלה, שהלכה בערך ככה: "ואז היועצת החינוכית של בית ספר אמרה לי שאני דומה לקוף". אלוהים, כמה שזה נכון. התקרית החינוכית הזאת היא בוודאי גם הסיבה לכך שמספיק להזכיר ברמז את גורלם האכזר של רוב בעלי החיים בעולמנו, ובנאי תפרוץ מיד בבכי.

בפגישה היחידה שלנו, מאחורי הקלעים של "ארץ נהדרת", בנאי הציעה לי גרעינים לבנים. היא ישבה כמו שימפנז עייף על ספה מהוהה, בחיקה שקית חומה ומקומטת של פיצוצייה, וירקה את הקליפות לתוך כוס פלסטיק חד פעמית. היא עבדה טוב-טוב עם השיניים בפיצוח כל זרעון לבן ומלוח. "לא, אני לא רוצה", אמרתי לה, "יש לי שקיק משלי". ראובן רייכמן
 

יואב קוטנר

 
קצת עצוב יותר ממעצבן, המקרה של קוטנר. הרי פעם הוא היה הכי מחובר למה שקורה בשטח, עם האצבע על הדופק של הווינילים הכי חדשים, וגישה אנטי-ממסדית שכמעט והצליחה להיות מגניבה, אפילו שהולבשה בכבדות מסויימת על גף של אדם בן 30+. והיום? רק צל וצל. החיבור הכפוי, הכמעט מרטירי, עם המוסיקה הישראלית המדכדכת, שאב ממנו את כל העזוז שהיה פעם סמלו המסחרי והותיר אותו הרחק הרחק בזנב התהלוכה, במקום שיוד הישן לבטח לא חלם שבו ימצא את עצמו יום אחד. בעיקר חבל. אלעד סורוקה
 

גילה אלמגור

 
הגברת הראשונה של הקולנוע הישראלי. וכמו שהקולנוע הישראלי נראה, כך גם הגברת הראשונה שלו. גילה אלמגור היא לא יותר משחקנית מנייריסטית עם עיניים יפות בדימוס. מאז "סלאח שבתי" היא רק יושבת על הכס שלה ומנפנפת להמונים. מדי פעם היא מבליחה בקולנוע או בתיאטרון בתפקיד היסטרי שבו תמיד תשתרבב הרפליקה, "אתם נורמלים???". ריקי גל היא פיית שיניים חמודה ליד הקיסרית אלמגור. מורן שריר
 

סגול 59

 
זו היתה כאפה מכוננת, אין ספק. היא גם באה בסמיכות מסוימת לאלבום השני, ואולי עשתה קצת רעש טוב. אבל מהרגע שבו המוסיקה שלו באמת נשמעה, היה ברור שכל הכאפות שבעולם לא יעזרו לקופירייטר הירושלמי הזה להתלבש על פלואו קצת פחות תקוע ולהתפשט על חרוזים קצת פחות מביכים. אף אחד לא אמר אף פעם שאתה צריך להיות מחוכם מדי בשביל להצליח בהיפ הופ הישראלי, אבל אם אתה מכריז על עצמך ככזה, תן משהו להיאחז בו חוץ משיערות החזה של הצל. ובכלל, כל אווירת החשגוזים הזאת היתה מלכתחילה מוות אחד ענק. תודה לאל על הישראלים ומסיקה. וגם זה רק קצת. איתי נאור
 

אהוד יערי

 
מאז שאני זוכרת את עצמי נראה אהוד יערי בדיוק אותו דבר, יושב בדיוק באותה זווית, מחזיק באותם מסמכים בידיו ועל פרצופו אותה הבעת דחיפות חרדה. כבר עשרים שנה הוא ככה, שופע נבואות זעם על היעדר פרטנרים, על תאוות הדם של הערבים ועל "בכירים בצה"ל" – רק במקרה כמה מחבריו הטובים ביותר – שתמיד מאששים את הטענות שלו. לפי התחזיות שלו, כבר מזמן הם היו אמורים לזרוק אותנו לים.

בינתיים, עד שזה יקרה סוף סוף, נוכל להמשיך לצפות בו, מנתח את האמ-אמא של הנמסיס שלו – ערפאת. הוא מלווה אותו בדבקות של גרופית בת 12, ומייחס לו כוחות על בהתאם. היאסר תקוע כבר כמה שנים במוקטעה הנצורה, אבל יערי לא חדל לחכות לרגע שבו יצא החוצה כמו לואיסיאנה משער 11 ביד אליהו. דנה רוטשילד
 

קובי אוז

 
שמועות די עיקשות שמגיעות מכיוון הקשת המזרחית בואכה הסהר הפורה, טוענות בתוקף כי הקופסא הקטנה שניצבת במעלה גופו הקטן של קובי אוז מכילה לא מעט מוח. והנה, בכל פעם שאני מעלעל בכתביו, משכשך בראשי החשד, שמא ידו של ילד מפגר במעל. מי הם אותם אנשים שעבורם כותב קובי אוז את משליו הקטנים והציוריים, המשרטטים בבהירות כה מפחידה קווים גבוליים לדיוקנו של מחברם? האם עבור אנשים שמתקשים לגעת עם היד בחוטמם ומעבירים את ימיהם בפחד שהשמיים עומדים ליפול עליהם, משחרר הטאלנט משדרות את אותם פרגמנטים קלים מהליום לאוויר העולם, או שמא הוא צוחק על כולנו צחוק גדול ממרומי קומתו הצנועה, טוחן קובה כאילו אין מחר? אלעד סורוקה
 

רינו צרור

 
תחפשו בזבל, לא תמצאו אדם יותר עממי מרינו צרור. רוב הכתבות בתוכנית שלו בערוץ 10 מתחילות כשהמצלמה מתמקדת באחוריו הסוסיים ארוזים בג'ינס נטול גיזרה, והוא צועד אל מוקד אומללות נוסף. חגורת עור זולה חוצה את כרס המנגלים שלו למעין שני פלחי עכוז לא שווים בגודלם, אך מאיימת להתפרץ כשגודל העוול החברתי מתגלה לו. "חובייזה?", הוא רועם בניב זחלאווי לדרוזי יפה ומאופק, "זה מה שאתם אוכלים? עשבים?". אי אפשר לפייס אותו. הוא בוער אש.

רינו לא אוהב את אולפן הטלוויזיה שלו. מחוץ ל"שטח", שאותו הוא חי, שורף לו התחת. הוא עומד נסער מאחורי דוכן דיקט, ומביא נתונים מפוקפקים בגרפיקה מיושנת. הוא איש של תכל'ס. כל כולו ניגוד מוצהר לאסתטיקה המלוטשת של הפרסומות, הפרופוגנדה של אילי ההון ושל הפוליטיקאים מלחכי פנכתם. הבעיה היא שבדיוק לאויב כזה מייחלים דודי אפל, אליעזר פישמן, שרי אריסון ושאר חבורת האלפיון העליון: מתלהם, לא מתוחכם, כזה שאינו מדקדק בקטנות, ולעזאזל – איש מלוכלך מהרחוב, שטובל את תלתליו בשמן תינוקות. ראובן רייכמן
 

עברי לידר

 
איך זה יכול להיות שהומו עושה את המוסיקה הכי סטרייטית בארץ? אולי הוא לא באמת כזה הומו כמו שנראה לו? אולי הוא לא ניסה אף פעם, או לא התעקש דיו? אולי כשעשה את סקר השווקים המכריע היה מנוזל, או מדוכא, או סתם לא הרגיש כל כך טוב? הרי יש מלא אנשים, כמרים וככה, שאומרים שאפשר בקלות להתגבר על זה, אם רק רוצים מספיק ומאמינים באלוהים ובדרכו הישרה. כי אם עברי יהיה סטרייט, יהיה לי הרבה יותר קל להבין את המוסיקה המשעממת שלו. אבל כמו שזה נראה כרגע, אני לא יודע, זה די מביך. אחי רז
 

עדי אשכנזי

 
לא יודע, איכשהו נראה לי שלכלול את הקומיקאית עדי אשכנזי ברשימה הזאת, שלא לדבר על לנסות ולהסביר מדוע, זה קצת על גבול חוסר העידון. ובזה אנחנו לבטח לא רוצים. עלבונות שיוטחו בה בלאו הכי יידרשו להיות צעקניים בהתאם, ושמות תואר, מחוכמים ככל שיימצאו, יחווירו אל מול המציאות, שהפעם באמת עולה על כל דמיון. אז נדמה לי שהכי נכון יהיה להשאיר את זה הפעם בידיכם, על תקן קבלני משנה, משמר אזרחי, אם תרצו, או נאמני נקיון. תשתמשו קצת במוח שלכם. קלסו והעליבו עצמאית. זה הכי כיף. אחי רז
 

הבילויים

 
צביקה פיק אומר כבר 30 שנה בראיונות שכל מה שחסר בפופ הישראלי זה קצת הוקים מלודיים.
אין בישראל כרגע להקה יותר מוערכת מהבילויים, ונראה שגרוב מגמת הג'ז של תלמה ילין עדיין מחלחל פה לכמה וכמה אנשים. מסתבר שצעירים מתחברים לצעירים שמתחפשים לזקנים, מכלייזמרים נגיסי מבוכה מקווקווי שורות על נפוליאון, קשישים סיניים ומכוניות לאיסוף זבל, ומטווסים משחקי מילים כיד הטובה על לא להגיד כלום. אם זה הרעיון שלכם לכיף, יופי. אני הולך לחפש משהו שיזיז לי את האיברים הפנימיים. איתי נאור
 

גפי אמיר

 
גפי אמיר מעצבנת לא כי היא התברגנה. זכותו של כל אדם להתבגר ולהתברגן כאוות נפשו - היא מעצבנת כי היא מתעקשת לחלוק איתנו את הנס שקרה לה: נס האמהות, שהציל אותה מתהומות הנשייה של הציניות התל אביבית והראה לה את האור. בניגוד לנילי לנדסמן למשל, אישה באותו טווח גילאי פחות או יותר, שמיטיבה לקרוץ לעברה הסורר וללגלג על הפאזה הנוכחית שלה, אמיר נותרת חדורת שליחות (קטלנית אם לרפרר לעברה הרכילאי), צדקנות ויהירות, בכל הנוגע לכיצד צריכה לחיות האישה המודרנית את חייה. וזה ממש מעצבן. מאיר פילאטיס
 

גדי סוקניק

 
היש נציג נאמן יותר לממסד מגד"ס? יוצא שייטת, אופנוען, גרוש-בליין; איש עם פרצוף אחד, בדרך כלל מודאג ועם סוג מסוים מאוד של פוני, שתמיד נכון לקום על האויב ולהנחית עליו את תרכיז השיממון הישראלי. פעם הוא היה סוג של עיתונאי, אח"כ הפך לפאנליסט-מנחה – היום הוא סתם עושה עיניים לטלפרומטר ומנסה להתארגן על ארשת חרצופית זעופה. נראה שהשנים ברוממה עשו את שלהן בכל מה שנוגע לאילוף, ולנו נותר רק להמליץ לכם לחפש אותו בקרוב כיו"ר רשות השידור הציבורי האהובה עליכם. איתי נאור
 

עלי מוהר

 
כמה צרפתי הוא איש שחום זה, שאיבריו ארוכים וחלקים כמו תמר לח, ואם תרצו – כמקק. ראיתיו בפריז, יושב פזור נפש על גדת הסן ומחשבותיו קולחות בפטפוט עליז – משתעשעות לרגע, סתם כך, בעניין פעוט ערך, שגורם ללב לרצד בשמחה: נוהגן של הנערות הצרפתיות לגלח את רגליהן, ולהשאיר מאחורי השוקיים שני לבבות משורטטים בשערות שחורות. לחבריהן – נערים עדיני גוף, שפתאום, בהולכם ברחוב ניצתים איבריהם והם מתחילים לרוץ – הן מתירות לגעת רק בפיסת בשר נהדרת זו, העטופה עור רענן. בתל אביב לא תראו מצעד לבבות כזה בדרך לתחנת המטרו, חוצה באור אדום את מעבר החצייה. השמש בוערת בשמים, והחום לא מאפשר זאת. ראובן רייכמן
 

יאיר לפיד

ברור שמדובר בבחירה צפויה, שכן רוב האנשים שאני מכיר אמונים כבר מאמצע הניינטיז על כמה שהאיש המסואב הזה, על מונולוגי הפתי-בר-דאשתקד שלו, נחירות הצחוק החזיריות + ניגובי העין מהסטנדאפיסטים הלא מצחיקים שהוא מביא והחולצה השחורה שאלוהים יודע כמה אגלי זיעה היא מסתירה מתחתיה, הוא מעצבן (ושכחתי את הג'ל, שרק מחשבה שומנית עליו גורמת לי לפרכס מתחת לשולחן). השאלה היחידה היא מדוע הוא מאלץ את עצמו לשחק אותה אינטילגנטי, פתוח ורגיש, כשברור לכולם שמדובר באמא (טוב, אולי הבן) של כל הארצ'י בנקרים. חוץ מזה, יאיר לפיד הוא הגירסה הלבנה של כל ערכי ערוץ 2 – אלה שנוסדו כדי למגנט אותך להיות צופה שחור ולבוא להיבחן ל"כוכב נולד" בקונטרה אקראית של הגדרה עצמית לא מודעת. איתי נאור
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by