בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
ניסו סימן-טוב: יותר אהבתי אותו בפיקסיז 
 
 
אחי רז

אחי רז טוען שהתצוגה של ג'ק בלאק ב"רוק בבית הספר" מוכיחה שמדובר באחד הקומיקאים היחידים שמסוגלים כרגע לסחוב על עצמם סרט שלם

 
 
 
 
 
 
 
 
 
מצד אחד של המצה, לא ברור למה ג'ק בלאק נותר שמן. האם ההצלחה לא שינתה אותו? מצד שני שלה, זה בעצם הכי הגיוני. השומן שלו מצחיק. כרס ההמבורגרים והבירה שלו מצחיקה. תווי הפנים המעומעמים שלו מטריפים את השכל. פעלולי הסלפסטיק המגושמים שלו הורסים. אין ספק שבטריטוריות השבעות של הקומדיה האמריקאית, ג'ק בלאק ממוקם כרגע בטופ, שני כנראה רק לג'ון גודמן.

משקל היתר המנומס שלו, זה שמוסיף לא מעט חן קומי אך גם לא פוגם יותר מדי בחופש התנועה החיוני שלו, מסייע לג'ק בלאק למצב את עצמו כאחד הקומיקאים הבודדים כרגע שמסוגלים לסחוב על כתפיהם סרט שלם. רמזים מטרימים לכך אפשר היה למצוא כבר ב"נאמנות גבוהה", או אפילו קודם לכן, ב"כייבל גאי", אבל "רוק בבית הספר" הוא ההזדמנות הראשונה שלו להוכיח את זה. ובלאק לא מפקשש אותה.

זה די חשוב, כי בלעדיו קל לראות את הסרט הזה נופל לג'ורה. מלאכת הבימוי אמנם הופקדה בידיו של ריצ'רד לינקלייטר, אדם שבדרך כלל יודע מה הוא עושה, אבל התסריט הדי-קלוש שכתב מייק ווייט (שכן של בלאק, שגם משתתף בסרט) בהחלט לא מקל על עבודתו, ותוקע מפעם לפעם את "רוק בבית הספר" בלוקר של המטומטם הכיתתי. כשאלה הם תנאי הפתיחה – וזה עוד לפני ששמעתם על החנונים הקטנים שמחזיקים את הקצב עם גיטרה-בס-תופים – טוב שיש באזור אדם בעל שיעור קומה כדי להציל את המצב.

הפעם בלאק הוא דיואי פין, דוּד-הבי-מטאל שכזה המוצא את עצמו לפתע מחוץ ללהקה שהוא עצמו הקים, ובדרך החוצה מהדירה שהוא חולק עם שותפו האנאלי, נד שניבלי (ווייט, ההוא מהתסריט), מורה מחליף במקצועו. מכיוון שדיואי חייב להשיג כסף ומהר, הוא גוזל משותפו משרה זמנית ללא ידיעתו, והופך למורה מן המניין בבית-ספר פרטי. כשהוא נכנס לכיתה, מגלה דיואי חבורה של חנונים טו דה מקס. אבל מה? הם יודעים לנגן. אבל מה? זה לא רוק. זה החרא הזה שילדים בבתי ספר פרטיים מנגנים. המורה המחליף מזהה את הפוטנציאל, נותן לכל אחד מהילדים תפקיד בלהקה החדשה, סקול אוף רוק, ויחדיו הם יוצאים – למורת רוחה של המנהלת חמורת הסבר (ג'ואן קיוזאק) – לזכות באליפות הלהקות הצעירות המקומית.

כמו שאמרתי, סיפור מסגרת בעייתי למדי, שמזמין לא מעט בעיות. אבל כאן נכנס לתמונה שמנצ'יק, שסוחב את הקאסט הבינוני, הילדים המעצבנים, הסיפור המטומבל והמוסיקה המחורבנת על עצמו, ולגמרי מתפוצץ על המסך בשביל להציל את היום. זאת, אגב, תמצית הבעיה עם תסריטים שנכתבים במיוחד בשביל שחקנים מסויימים, כמו במקרה הזה: הם לא מחזיקים את עצמם באופן עצמאי, ותלויים בטוב ליבם של אחרים. במקרה הזה, שמנצ'יק באמת תפס יום טוב. אך מי ערב לכך שהוא לא ירצה לעשות פתאום דיאטה?

בגירסת הדי.וי.די של הסרט חבויות עוד שתי הפתעות סימפטיות. קודם כל, מסתבר שהילדים בלהקה מנגנים את החומר בעצמם, ומי שהוטל עליו ללמד אותם איך עושים את זה כמו שצריך - ויש דוקומנטציה - הוא ג'ים או'רורק, האיש שהוא הכי לא ג'ק בלאק ברוק האמריקאי. לבסוף, מצורף גם קטע תחנונים קצר בכיכובו של בלאק, שנשלח לחברים החיים של לד זפלין, במטרה לשכנע אותם להתיר את השימוש ב"Immigrant Song". ג'ימי פייג' ורוברט פלאנט, מסתבר, ידועים כמי שמסרבים בדרך-כלל לאשר שימוש בחומרים שלהם - אבל מי יכול להגיד לא לג'ק בלאק?
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by