בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
'צטערת, קשה קשה, לא בא בלובה 
 
 
דנה רוטשילד

דנה רוטשילד צפתה בדי.וי.די של "ארץ נהדרת" והיא מגישה: איך הפסקתי לפחד והתחלתי לאהוב את תוכנית הדגל של הקונצנזוס

 
 
 
 
 
 
 
 
 
כבר יומיים שאני מסתובבת עם חיוך על הפנים, בדומה לאנשים שקיבלו הזדמנות שניה בחיים. רצועת השידור של יום שישי בערב תמיד היתה בשבילי כפסולת חיתון: התנזרתי ממנה כמעט לחלוטין, וכל גיחת צפייה בה חיזקה את הסלידה. "ארץ נהדרת" לא היתה שונה מכל האדיר מילרים, למרות היומרה האיכותית. הבטיחו לי סאטירה נושכת, קיבלתי דאחקות מפגרות, חיקויים של מבטאים וקטעי מעבר חלשים. אחרי שתי תוכניות כאלה נשבעתי שלא לבקר עוד את ההורים ביום שישי בערב. זה פשוט לא שווה את זה.

בינתיים הארץ רעשה, געשה ושפעה ציטוטים מלובה וחברים – ואני בשלי, בסוג של עלטה. כעת אני שמחה לבשר: ה-DVD של "ארץ נהדרת" – המתנה האולטימטיבית לחג לתושבי ראשון והסביבה – הוציא אותי מעבדות לחירות. רק לפני יומיים ראיתי אותו והאסימונים נפלו בזה אחר זה.

מדובר באסופת מערכונים – שאני משערת שהם הטובים של התוכנית – לצד קטעי בונוס למיניהם. המערכונים מסודרים בסדר כרונולוגי פחות או יותר, ורמתם בהתאם. זה מתחיל עם מערכונים משמימים, מהסוג שגרמו לי להדיר את עיני מהתוכנית מלכתחילה. אבל הרמה שלהם עולה בהדרגה, ובקובץ על חלי יחימוביץ'-גונזלס – שמגיע אחרי כעשר דקות צפייה – כבר התחלתי להישפך מצחוק. נכון, עדיין היו קטעים חלשים, כמו דאחקות הרודריגו, ומערכוני הלובה – מין איוולת גזענית ומשעממת עם חיקויי מבטא שלא ברור לי איך עשתה כל כך הרבה הייפ - אבל במערכון על שאול מופז שמנסה לרצוח את פעיל השמאל הפצוע כבר נפתחה לי הצ'אקרה: מדובר בתוכנית מעולה.

הטוב ביותר עוד היה לפני, והוא הגיע ממקום לא צפוי. לובה – הסטריפ השנוא עלי מכל – סיים את דרכו בשני קטעים שהם לא פחות מגאוניים, למרות ששום דבר לא היה מצחיק בהם. כשהקופאית הרוסיה, בעיצומו של מערכון סטנדרטי, זומנה לחדר המנהל, הלב שלי התחיל לדפוק; כשהוא פיטר אותה, והופיעו כל הדפוקים והזרוקים שעובדים בסופר וניזונים משכר מינימום והשפלה יומיומית – מוסטפא, ז'ניה, יוליה, סווטלנה וחמדה (דווקא מזרחית) – ואיימו בהתפטרות קולקטיבית אם לובה תישלח הביתה, היו לי דמעות בעיניים; כשלובה הניחה את כרטיס העובדת שלה על שולחן המנהל, ויצאה בצעידה איטית החוצה, כבר בכיתי ממש. וזה עוד היה כלום.

בקטע שאחרי – הברקה שלא תיאמן – מתועדים מעללי לובה המובטלת כסלב, לאחר שבמשך עונה שלמה, שבמהלכה היתה כלואה בסופר, זכו המערכונים שלה לתהילת עולם. היא מצולמת ל"מהפך" עם אורנה דץ, יוצאת עם ליאון רוזנברג ומתבקשת לומר "היי גיא" לפינס. באירוע נוצץ היא מזהה את מוסטפא, שהפך למלצר סושי בחליפת שלושה חלקים, מתנערת מצביעותם של חיי הזוהר, אוחזת בזרועו של מוסטפא וצועדת עימו לעבר השקיעה בהומאז' מרטיט לצ'רלי צ'פלין. לעזאזל, זה היה כה מעולה שהיתה לי צמרמורת בגב.

לצד המערכונים, שלא יחדשו שום דבר למכורים הוותיקים, ה-DVD מכיל גם שלושה קטעי בונוס: מערכונים שלא שודרו, מתוכם רק אחד שראוי למאכל, וגם הוא עוסק בנתן זהבי; לקט הפספוסים הבלתי נמנע והמשעמם בעליל; וסרט מיותר לחלוטין על מאחורי הקלעים של התוכנית. כאילו שזה מעניין למישהו את התחת שטל פרידמן הוא איש משפחה, שמריאנו הוא ארגנטינאי ושהדבר היחיד שחסר לאורנה בנאי בחיים זה זוגיות. לפחות היא לא אמרה שוב שהיא מחכה לגבר הנכון – כך שבינתיים אני עדיין בעדה.

נהוג לומר שאין בארץ סאטירה ראויה לשמה. אבל בארץ, סאטירה חריפה היא גזירה שהציבור לא יכול לעמוד בה. "ארץ נהדרת" נמצאת בדיוק במקום הזה שבין בדיחות בית שחי לבין אובזרבציות מרוככות על מה שמכונה "המצב". היא משכילה ללכת על הקו הדק שמאפשר לצופה לבחור מה הוא רוצה לראות, אבל בעיקר מה הוא לא רוצה. זכותו לבחור אם לובה היא הלצה גזענית על עולה חדשה ומופרעת, או סאטירה על העיוורון שלנו לאנשי שכר-המינימום. להחליט אם חלי היא ירידה על פמיניסטיות שמאלניות, או העברת ביקורת על השמאל האשכנזי המנומנם והאימפוטנטי. בכל הנוגע לשאול מופז, אין יותר מדי מקום לאסקפיזם - המילים הם די מפורשות, ורק הקולות המוקלטים של הצחוקים מסמנים לצופים שהם לא חייבים לקחת ברצינות שום דבר. אם רק היו מעיפים את הצחוקים האלה, "ארץ נהדרת" היתה יכולה להיות סאטירה חריפה באמת. אבל זה לא משהו שאנשים כאן יכולים לעמוד בו.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by